מי דופק בדלת ? חלק 4

*

רונית ודוד, בעלה ישבו חבוקים בסלון והתנשקו. נשמעה דפיקה בדלת. הבעל נפנף בידו כאילו זה היה יכול לעזור לאורח הבלתי רצוי להיעלם. אחרי הדפיקה השמינית, דוד הניח בעדינות אך גם בנחישות את ידיו על כתפי אשתו והתנתק משפתיה. הוא קם ופנה אל הדלת, נזכר במשהו, הסתובב אל אשתו ונתן לה נשיקה, הפעם על הלחי. רק אחרי זה הוא התקרב אל הדלת, פתח אותה וחיפש את האורח הלא קרוי מאחוריה. אך לא ראה שם אף אחד.

"הֵי, מי זה החליט לצחוק עלי!"

"זה אני" הוא שמע קול דק.

דוד הבין שהקול בא מהרצפה והסתכל למטה. "אוי, אני מכיר אוֹתָךְ... אתְ כסף. באת אלי?"

במקום הנהון אנושי, נשמע רק רשרוש נעים. נכון שלמי שמבין עניין, כל רשרוש של כסף ישמע נעים, אבל הפעם הוא היה נעים במיוחד, עדין ומפתה.

דוד פתח את דלת ביתו לרווחה, כל כך לרווחה שהדלת נעצרה רק כאשר הידית שלה נפגשה עם קיר הבית בשקע שהקיר הכין במיוחד למטרה זו.

"ברוכה הבאה לביתנו הדל. אני חושב שעוד לא היית אצלנו. כל כך רציתי שתבואי. אני מקווה שביקורך לא יהיה קצר."

"תירגע, בבקשה. לכמה זמן הגעתי, זה תלוי רק בך, אך יש לי הרגשה טובה שנסתדר. תגיד, למה אתה חושב שאני גברת?"

"תמיד התייחסתי לכסף באהבה וכבוד, ממש כמו לאשתי. אז בטוח שאת חייבת להיות אישה. שמעתי גם שאת לא קמצנית, אלא לארג'ית, לא עושה חשבון לעצמך, במיוחד אם  לא מתייחסים אליך כאל מובנת מעליה. שמעתי שאת אוהבת פלרטוט ולא אוהבת שקוראים לך לכול שטות. אני מוכן לשאת אותך על ידיי, את תראי. וגם אתייחס בזהירות. ותגידי, זה נכון ש..."

המשפחה והכסף המשיכו לשוחח אל תוך הלילה, לא מרגישים שהזמן, אותו מצרך יקר שקשה לקנות אפילו בכסף, זחל בעונג ממחוג למחוג של השעון אל  שולחן הסלון. כסף או לא, הזמן אהב להקשיב לסיפורים עם סוף טוב, כמו שזה שנוצר מסביבו בסלון.

לא שזה באמת היה סוף. אולי רק של הסיפור. אבל לא של הכסף, שתמיד הצליח לשרוד בצורות שונות לצד האנושות, לפעמים עוזר, לפעמים מפריע, אבל תמיד מתנהג בהתאם להתנהגות אנשים אליו.

סוף