יום אחד ליישוב הגיעה סוחר נודד שהביא איתו דברים תמוהים מארץ מוזרה רחוקה. באותה ארץ אנשים אהבו בדים - גברים ליפפו בד מיוחד בצורת מגדל על ראשם ונשים היו מניחות בד אחר על פניהן. בין הדברים שהסוחר הביא, היו צורות שלפי דבריו שימשו ליצירת מספרים. היה אפשר לחבר ולפרק את הצורות וכל פעם היה יוצא משהו אחר. הרוחל הסביר שאלו מספרים – דבר שמשמש כדי לדעת כמויות.
יפת, בנו של נוח, כל כך התלהב מהצורות האלו שהכריח את אביו לקנות אותן בשבילו. נוח בהתחלה סירב, אבל נעמה דרשה ממנו לרצות את בנה. נוח לבסוף הסכים, אבל לא היה לו כסף לקנות את כל הצורות ולכן קנה רק חלק. הוא הבטיח ליפת שיקנה עוד צורות בפעם אחרת.
הילד התאהב במלאכת משחק עם הצורות, משחק שהוא קרא לו שעושועי מספרים. הוא אהב לתרגם את החריטות של חודשים ליוֹמְלוֹת ('יוֹמְלָה', קיצור של 'יום ולילה', משך זמן מינימאלי שאנשים היו מסוגלים למדוד מאז ומעולם). נוח אף פעם לא הבין איך יפת מקבל מספרים עם כל כך הרבה ספרות, אך הבן היה צוחק כל פעם מחדש והיה מסביר: בשנה אחת יש בערך שלוש-עשרה חודשים שבכל אחת יש עשרים ושמונה יוֹמְלוֹת. אם נכפיל את שני המספרים האלו, אז נקבל מספר עם ספרות האלו: שלוש, ועוד פעמיים שלול וארבע. כמה שהבן לא ניסה להסביר לאביו מושג של 'להכפיל', אם לא היה מדובר בהכפלת כסף, נוח לא היה מסוגל להבינו ורק היה מושך בכתפיו לכל ההסברים של יפת.
אחרי שהיה משלים את חריטה של חודש חדש, נוח היה אומר למשפחתו: "הנה עוד חודש עבר ואנו קרבים עו יותר אל המשט הגדול. יש סיבה לשמוח.” בהתחלה, כאשר לא יותר מכמה חריטות הראו את הזמן שהם עבדו על הסירה, כולם עוד היו מתלהבים ממילותיו. אך כעת בניו היו מהנהנים באופן מכני בראשיהם ונעמה הייתה מרימה עינייה אל השמיים ולוחשת לשם משהו. כל חודש אותו מחזה של חריטה, הנהון ראש ולחישות. בלי שינויים. בכלל.
אחרי המעשה של פרידה מעוד חודש מחייו, נוח היה בודק תכניות חדשות שהיו מופיעות שלב אחרי שלב על דף הנייר שהוא מצא בזמנו בספר התפילות. הוא כבר התרגל לזכור חלק מההוראות – עדיין לא יותר מאחד-עשרה מילים בכל פעם, אבל אם זאת, זה היה שיפור ניכר לעומת יכולות הזכירה שלו בחודשים הראשונים של העבודה.
הבנים של נוח היו יחד איתו מיישמים את הכתוב ואשתו היפה והיקרה הייתה מכינה להם אוכל ושתייה והייתה מעודדת אותם: "נו, יותר מהר. תפסיקו למשוך זמן, תתחילו באמת לעבוד. אתם סתם בטלנים. כמה אפשר כבר להמשיך את זה? באמת, בלעדיי אתם לא תגמרו לעולם. בכל אני צריכה לעשות בעצמי.”
הסירה הייתה שוכבת לה בחצר האחורית של האוהל שלהם ועם הזמן סביבה הצטבר סחף של שיטפונות חורף בגובה של כמה אמות. בזמן האחרון נוח היה עסוק יותר ויותר במחשבה: איך הסירה כל כך גדולה וכבדה תגיע למים? שום דבר בקשר לכך לא הופיע בנייר הוראות הבנייה. נוח קיווה שבזמן המתאים משהו יופיע ולכן כל יום היה בוחן מחדש את הדף המיוחד.
היום הוא ראה שבפינה התחתונה השמאלית הופיע משהו חדש והתחיל לקרוא בשקיקה: "נוח, להפלגה הזו, שתצא אתה וכל משפחתך, אתה חייב לצרף גם את כל החיות הקיימות בעולם. בלעדיהן לא יהיה איזון טוב לסירה ולא תוכל לנצח. אי לכך, עליך להביא בהקדם זוג מכל חייה קיימת. בקשר לחיות טהורות, יהיו בהמשך הוראות נוספות... נו, מה אתה עומד? לך לקנות חיות. אתה הרי לא מצפה שהן תגענה לבד אליך?”
נוח התחיל לזוז לכיוון היציאה מהאוהל כדי ללכת לקניות, אך נזכר שלא נשאר להם כסף. הוא הסתכל על הדף וראה שבמקום כל מה שהוא קרא לפני רגע, היה כתוב: "ובקשר לכסף – אל תדאג. כל מה שאתה צריך לעשות, זה לבצע את מה שכתוב. כלשונו.”
מיד מתחת לזה הופיעה רשימה של הדברים שהוא היה חייב לעשותם.
דבר ראשון, נוח יצא לחצר וניגש אל האבן המבריקה ששכבה בקצה המרוחק של המגרש, בולטת כמה אצבעות מתוך האדמה. הוא הרים על ידה אבן שחורה קטנה ובעזרתה החל להכות על האבן הנוצצת. מידי פעם נוח היה בודק אם על הנייר הופיע כיתוב נוסף, אך עד שחתיכה מהאבן הנוצצת לא נשברה ונוח הרים אותה, הנייר לא נידב שום מידע חדש.
אבל כעת הוא מצא כיתוב: "סוף-סוף הצלחת. לפעמים אני תועה האם אתה הוא האיש הנכון.”
נוח מייד התחיל להנהן בחוזקה, משכנע את הנייר שהוא האיש הנכון להיבחר.
הכיתוב נמחק ולרגע לא היה כלום, כאילו הנייר שקע במחשבות, אך מיד אותיות חדשות התחילו להופיע עליו והרכיבו משפטים:
"נוח, איפה התושייה שלך? לא היית יכול לבקש מבניך שיעזרו והעבודה תלך יותר מהר? טוב, נו, עכשיו לך עם החלק מהאבן ששברת אל צורף. תגיד לו שהאבן הזאת, בעצם זו מתכת מאוד נדירה. תגיד שקוראים לה זהב והיא עולה הרבה מאוד כסף.”
"אבל אם הצורף לא יאמין לי?” נוח הסתכל ישר על הדף כאשר שאל על מה שהטריד אותו.
"תשפשף את האבן על אבן אחרת ותראה לו שהיא נוצצת ויפה מאוד. אם הצורף יתעקש לא להאמין, תביא לחנות איזו אישה ותראה לה את המתכת – הצורף יראה שהאישה לא תוכל להסיר את עיניה מהאבן ויאמין לך מיד.” הנייר המשיך הדברות עם נוח, "תמורת המתכת תקבל הרבה מאוד כסף. לך, תבצע את מה שאמרתי!”
הצורף האמין כמעט מיד לנוח שהאבן שהוא הביא אליו נדירה מאוד – הרי הוא בעצם לא ראה כמותה אף פעם. אבל היה לו קשה להאמין שזו מתכת. הוא לקח את האבן, הניח על הרצפה, הוציא מכיס גלימתו אבן ירקרקה שהייתה קשורה בקצה של ענף קצר והתחיל להכות על האבן של נוח. היא התחילה לשנות את צורתה, התחילה לגדול ולגדול, באותו זמן נהית יותר ויותר דקה. כל הזמן הזה האבן לא הבסיקה להיות נוצצת. כאשר האבן הייתה בגודל כף יד עם אצבעות פרוסות לצדדים, הצורף הביא מסור – שורת שיני ניבים של זאב ערבות הקשורות אחת על יד שנייה אל ענף דקל עבה – והתחיל לנסר את האבן של נוח. בזמן העבודה חלק מהשיניים נשברו, חלקם נפלו מהענף אליו היו מחוברים, אך לבסוף האיש הצליח להפריד חלק מהאבן ברוחב של אצבע. הוא הרים את החתיכה שנצצה אף יותר משארית האבן והתחיל לכופף אותה באמצע אורכה פנימה והחוצה, עד שהיא נקרעה לשתי חתיכות.
ההמשך יבוא ...
