חַיֶּיךָ. חַיֵּינוּ. חַיַּי. / 2 / 3 /

<לב> כמה טוב שאַתָּה התעכבתָּ כאן, וקראתָ, והגבתָּ, <לב> גדי, חבר יקר-יקר. <לב> תודה רבה-רבה לךָ. <לב>

הראשון - מעורר תהיות - כל הדברים קורים עכשיו בהווה ואת תוהה מה באמת קורה לך.

בשני זועקת - שישה עשורים חלפו מאז עלית לארץ ואת לא מצליחה להתסגל לזרם כאן.

בשלישי זועקת -  מאז מותה רק את מארבעתתכם, עוד מעט גם את תימוגי וזה רגע האמת.

תודה רבה לך רבקה היקרה, שבת טובה וחמימה.

.

דני, איש יקר, 

הראשון הוא קטע מתוך "גן השבילים המתפצלים" שכתב 

חורחה לואיס בורחס. הוא הרהור פילוסופי על הוויית החיים 

של כל אחד ואחד מאיתנו: 

אך ורק מה שנוגע בכל אחד ואחד מאיתנו הוא מָה שֶׁמבחינתנו, 

קוֹרֶה בֶּאֱמֶת, ובאופן אישי-פרטני: קורה לךָ, קורה לָהֶם, וכו' 

(כן, קורה גם לִי). 

למשל: 

ההזדהוּת האובססיבית של כל אחד מאיתנו עִם השבויים 

היא רק הזדהוּת "על הנייר" - כולל המחאות, הטקסטים, 

שירים, וכדומה. 

הַשֶּׁבִי, הַסֵּבֶל, קורה באמת-באמת אך ורק לשבויים ולבני

משפחותיהם. 

אני מקווה מאוד שהסברתי לךָ אֶת ההגיג הפילוסופי. 

תודה רבה-רבה-רבה על תגובתךָ, 

ושבת שלום מבורכת ומיטיבה לךָ, דני. <לב>

רבקה

---

אלו הם ימי
ואלו הם ימיך
אלה תפילותי
ואלה תפילותיך
כאן מול שתי עיני
עוברים חייך וחיי..  (דודו ברק, שר בועז שרכבי).

תודה רבקה יקרה על השיר הפילוספי בהשראת דבריו של חורחה לואיס בורחס על מה שקורה באמת לכל אחת ואחד מאיתנו .

שבת שקטה ורגועה

שמוליק

<לב> <לב> <לב>

בזמן הווה ובזמן הזה מאז לכתו, מזה שישים שנה שאת פה - עדיין אינך מרגישה שייכת. לא הסתגלת לזרם. ולמרות זאת את מתבוננת אל העתיד הפרטי שלך לא במבט אופטימי ומתקשה להתחבר אל ההווה, אל הכאן ואל העכשיו. 

<לב> <לב> <לב>

ששה עשורים חלפו וטרם הסתגלת

ואת רק אחת מארבע שנותרת

רֶגַע שֶׁל אֱמֶת.

כל כך יפה

<לב> <לב> <לב>

בחיים שלמים

ואת כאן בארץ האומללה שלנו 

ושם בדרך גם נפטרים אנשים

כבדרך של עולם

ואת לא מסתגלת 

שבת טובה יקרה 

<לב> <לב> <לב>

כן רבקתי היקרה,

אנחנו מגיעים לרגע הזה, הרגע בו מסתכלים על החיים שהיו

ועל מה שיש עוד לפנינו.

את מביטה לאחור, לעשורים שחלפו, עדיין את לא ממש כאן.

לו הייתי צינית, הייתי אומרת לך, מה בוער העתיד עוד לפניך.

אבל אני לא כזו ואני מבינה ואני מחבקת ואני מנגבת דמעה.

וכמו שאמר בורחס, כל אחד בעצם סגור בעולמו שלו, ומה שבאמת קורה

זה רק מה שקורה לו עצמו, זה ההווה שלו.

ומה שיהיה אחר כך, אחרי המבול.

עצוב.

.

הוֹ. 

כל כך ציפיתי לתגובה מלאה, שלמה, לשלושת הקטעים גם יחד. 

נוריתי יקירתי,

תודה רבה-רבה-רבה לךְ. באמת. 

שבוע טוב לךְ, לכם. 

חיבוק, 

רבקה שלךְ

---