"שטרודל תפוחים" / שרה עמיר

שום דבר מעולם לא היה דומה בטעמו לשטרודל התפוחים של אימא: פריך, עסיסי, נימוח בפה ומלא בתפוחים חמצמצים, ריבה, צימוקים, אגוזים וקינמון. ואפילו שהיה לפעמים חרוך בתחתיתו היה לחרוך הזה טעם גן-עדן, כזה שמוכרחים לעצום את העיניים מרב תענוג, תוך ליקוק הריבה הנוזלת במורד הסנטר. לכן, כאשר הציע לה המלצר שטרודל תפוחים צרפתי – סירבה בנימוס: "נו, מרסי," וביקשה רק כוס יין לבן קר ומאפרה. יושבת הייתה במרפסת בית-הקפה, במרכזה של עיירה קטנה בדרום צרפת. יום ראשון שטוף שמש. בית הקפה הומה במשפחות של מטיילי יום ראשון. שתי קשישות אלגנטיות דוברות צרפתית מנהלות שיחה ערה בנפנופי ידיים כשצעיפיהן הססגוניים מתנפנפים מצד לצד. התבוננה בכל חושיה וצרבה בזיכרונה את הנוף הנשקף מהמרפסת. נוף שלימים תשתמש בו, שעה שתרצה לדלות ממאגר הזיכרונות קטעי נוף, צלילים, ריחות ומראות נשכחים: הכיכר המרוצפת, ספסלי האבן וגינות הפרחים המטופחות, גגות הרעפים האדומים וסימטאות העיירה הצרות המשתפלות לעבר העמק הירוק, כשהמיית היונים בחצרות הישנות רק מדגישה את השקט. היא יכולה הייתה בקלות להתמכר לשקט הזה, כשכוס היין בידה, והיא נשענת בנינוחות על הכסא. הציתה סיגריה, לגמה באיטיות מן היין, הצמידה את הכוס אל לחייה. צמרמורת נעימה עברה בכל גופה ותחושה של אושר הציפה אותה. "טוב לי," חשבה "בחיי שטוב לי," כמעט אמרה בקול רם. "תגידי את זה חלש, אל תעירי את השדים," היא חושבת. אימא הייתה אומרת: "תשתקי! אל תדברי!" כי חס וחלילה, הרי אסור לבטא בקול רם אושר, או שמחה, או סיפוק, או סיכום חיובי של מצב. "אל תפתחי פה לשטן!....טפו, טפו..." נו באמת, מה כבר השטן יכול לעשות לי? ועכשיו, כשהיא מתה סוף סוף, אז בכלל שום דבר רע כבר לא יכול לפגוע בה. בטח לא עכשיו, בתוך השלמות הזאת. היא הרי כבר משוחררת. "הרי את משוחררת לי... כך חשבתי ולא אמרתי מעל קברך אימא," – הרהרה לעצמה. יום קודם למותה, עוד ישבה לצד אמה השוכבת על מיטת בית-החולים. ראתה אותה נאנקת במכאוביה. אימא המסכנה, מה היא חושבת? מה היא מרגישה? מה עובר לה בראש? מה היא יודעת באמת? האם אני בכלל רוצה לדעת? הפחד משתק את שתינו. הלוואי שהכול ייגמר כבר, ודי! ושרק לא תסבול. אמה כבר מחוברת למכשירים וצינורות. והיא עצמה משתריינת ונאטמת, נמנעת מלהביט בה. טוב, אין לי מילים בשבילה, מה כבר אפשר להגיד לה? היא אוטמת את מוחה שאמה חלילה לא תדע מה היא חושבת. "מה היא רוצה ממני? היא זקוקה לי: 'תעשי לי תה, התה חם מדי, מר מדי, קר מדי, מתוק מדי...' די!!! יש לי צרחה בקרביים, רק להתאפק שזה לא ייצא. שתעזוב אותי כבר! מה היא רוצה ממני?" מה היא רוצה ממני? אוזן? (כן, קשבת). לב (כן, פתוח ואוהב). עיניים (כן, להביט אל תוך עיניה ולומר: 'אני אוהבת אותך'). רק כליות יש לה, מוסר כליות. היא מנסה לגרד אותה מעורי, וזה נדבק אלי...האימה, אימת המוות. האימה המנצחת את החמלה. פעמוני הכנסייה ממול, מצלצלים. קהל רב צועד על שביל האבן המרוצף לקראת המיסה של יום א'. צלצול הפעמונים משרה עליה איזו תערובת של קסם ודכדוך, ובלי משים היא מזמזמת: "למה פעמונים תרעמו, רב לכם רבות הממו, צלילכם כתת ופחד לחיי העם...עוד היום נזכור ברטט ממלכות של דת שלטת שערכו לכבוד שמיים מוקדי אש ודם, דין דן..." כוס היין התרוקנה. המלצר ניגש לשולחן ושואל בחיוך: "האם ה'מדמואזל', צריכה עוד משהו?" היא מחזירה לו חיוך ועונה: "את שטרודל התפוחים של אימא..."