יעל לא הוציאה אף לא מילה. לפחות לא בקול. למרות שגרונה נחנק מהצעקה שנתקעה בו. היא הרגישה שלחיים בוערות ומבטה גלש אל המראה, שבתוכה היא פגשה את עייניה. כל סימני הקריאה של העולם התרכזו בהן ומוכנות להרוג נשפחה מהן. חריקת השיניים כדי להמשיך לשתוק והעברת מבטה אל בעלה שיראה עד כמה היא 'עצובה' מתשובתו היו חייבים לשנות את דעתו.
אבל הוא, כמה שזה מאכזב, למרות שעם גברים זה בעצם צפוי, לא הסתכל אלייה בכלל – הוא חיפש את הכובע שלו בזמן שהסדיר בטלפון את העניינים של הרגע האחרון עם הידידים חובבי כדורגל שלו.
יעל נשמה עמוקות פעמיים. 'איך העזת? הרי כשהתחתנת, הבטחת לדאוג לכל מחסורי. אמרת שתאהב אותי כל החיים. בוגד. אבל לא משנה, נסתדר בלעדיך. כמו תמיד. מזלך שאני במצב רוח טוב היום. אני סולחת לך. אבל אתה עוד תזכור...'
אחרי נשימה עוד פעמיים דרך האף היא עשתה "ביי" עם היד (עם כל האצבעות מאוגרפות ורק האצבע האמצעית מעלה ) לאהוב ליבי (מה!? לא הבוקר.) אבל, בעצם היא נפנפה אל גבו, כי הוא לא הסתכל אחורה. הוא היה עסוק בחציית כביש כדי להיכנס לפארק בו חיכו לו חבריו למשחק הכדורגל. הוא אפילו לא היה צריך לנהוג לשם – זו הייתה הסיבה העיקרית שהם עברנו לבית הזה.
יעל הסיטה את עינייה מהחלון, 'טוב. תודה רבה על לא דבר. אצליח בעצמי.'
היא פנתה להכין רשימת הדברים שעלייה לעשות כדי לצבוע את החלון. עד אתמול בערב עוד לא ידעה מה באמת צריך לעשות בשביל זה, אבל בחנות חומרי בניה המוכר האדיב (אולי אף יותר מדי) שהיא שאלה אותו מה צריך כדי לצבוע חלון - אחרי בדיחתו "להביא צבעי"- פירט בהרחבה את כל המלאכות הכרוכות בצביעת חלונות. וכעת יעל ישבה על יד השולחן ורשמה מהזיכרון בתמצות רב (בערך כל מילה עשירית) את דברי המוכר:
'להביא סולם,
להביא צבע,
להביא מברשת,
להביא נייר זכוכית,
לשים סולם אל מתחת לחלון,
לעבד עץ עם נייר הזכוכית,
לצבוע.'
הוד העיפרון כמעט נשבר כאשר יעל בפסקנות מופגנצ ניסתה לרשום את נקודה אחרונה, אבל אז היא נזכרה והוסיפה:
'לסגור את החלון לפני הצביעה.
והכי חשוב – להביא טלפון.'
כעת שהכול היה מוכן, היא הכניסה באיטיות אוויר לראותיה והרגישה שהכעס מתחיל להמס. היא החזיקה את נשימתה עוד קצת והוציאה בבת אחת את האוויר הספוג במרירות שלה על החיים הקשים. עכשיו הייתה מוכנה להתחיל לעבוד.
עבודת ליטוש בנייר זכוכית הלכה טוב.
ירידתה מהסולם כדי להרים את נייר הזכוכית שנפל, הלכה פחות טוב. רגליה של יעל לא היו בנויות למרחק בין שלבי הסולם ולכן ניסו כל הזמן לפספס אותן. כל שני שלבים יעל הייתה נתלת על ידיה כדי לא ליפול.
לאחר שלוש פעמים של ירידה מהסולם, היא החלטה לקשור את נייר הזכוכית לידה.
כעת העבודה הלכה הרבה יותר טוב, ממש רצה.
אחרי הרבה מאוד זמן – בערך דקה וחצי – יעל הבינה שהאבק מהליטוש חודר אל מתחת לציפורנייה, ולכן, וזה ברור מעליו, היא הגיעה למסקנה שעבודת הליטוש הסתיימה.
אחרי שרחצה את ידייה היא החליטה לנצל הזדמנות ולהתקשר לרגע לחברה שלה לספר לה על בעלה המנוול ועל כמה שיעל גיבורה.
חמש דקות אחרי חצי שעת שיחה, אחרי שיעל הייתה לגמרי בטוחה שטעתה במספר, היא חשבה שאולי תתקשר לחברתה יותר מאוחר.
כי צריך לחזור לעבודה.
לצביעה...
המשך יבוא
