המשט הגדול 3

נעמה פגשה אותו בפתח אוהלם, ידיה למותניה, בוחנת אותו בביקורתיות.
"האם לא יצאת עם האופניים?” היא סיננה בעד לשיניה שחרקו בזמן שהיא דיברה – אולי בגלל החול שהיה באוויר ונכנס לפיה ואולי בגלל שהיא כעסה עד מאוד. אותה זה ממש הרתיח, כי לולא קניה של פעם בשבוע של אופניים חדשות במקום האלו שנוח שלה שוב שכח איפה שהוא, היא הייתה יכולה לקנות מטאטא חדש לרצפת האוהל משערות תרנגול או אפילו של בת יענה, או אולי הייתה ידה משגת לקנות שרשרת גלעיני זיתים בצבעים יפים במיוחד. כל נשות שכניה היו מתהלכות עם שרשראות גלעיני זיתים, ורק לנעמה הייתה שרשרת גלעיני תמרים, שרשרת שלפני עשרים שנה כבר נחשבה ללא אפנתית.

"אופניים?” נוח ניסה להיזכר האם הוא באמת יצא אתן מהבית, נזכר שמבית הכנסת רכב עליהן ומיד נזכר היכן השאיר אותן.
"אהה, אופניים. השארתי אותן על יד החנות כאשר קניתי ירקות.”
"אז איפה הירקות?”

נוח לא היה בטוח האם הוא שכח את הירקות אצל הירקן או באחת החנויות בשוק הבונים. הוא חשד שזה קרה בחנות האחרונה ולכן אמר לאשתו: "השארתי אותן על הדלפק של אספקת חומרי בנייה.”
"ומה אישי הטוב חיפש בחנות של אספקת חומרי בנייה?”
"מה זאת אומרת? הזמנתי חומרים לבניית סירת המרוצים שלנו.”

נעמה כמעט החלה לענות, אך התשובה הכל כך בלתי צפויה של בעלה בלבלה לה את כול המילים. היא קימטה את מצחה, מנסה לחשוב איך הכי טוב לענות, אך כשלא מצאה, פשוט המשיכה: "על מה אתה מדבר, לכל האישים והגברים?”

"תראי נעמה, כל החיים חלמתי להשתתף במרוץ השנתי של הסירות והשנה אוכל לעשות זאת – אנו נבנה לבד סירת מרוצים.”

נעמה התפרצה בצחוק: "אתה? אתה תבנה לבד? אתה לא יודע איך לשים מדף על קיר האוהל ואתה חושב שתדע לבנות סירה?”

"טוב," נוח, שחשב עד כה שעדיף לו לשמור על סודיות מקור הידע הפתאומי בבניית הסירות, הבין שבדרך זו הוא לא יגיע לשום הסכמה עם אשתו, לכן גילה לה הכול: "מצאתי ספר תפילות ובו היה דף שעליו כתובות כל התכניות לבניית הסירה. אני חושב שאחד מהמתחרים במרוץ הגדול שכח אותן שם.”

"אחד המתחרים... ספר תפילות...” נעמה לא ידעה מה להגיד ורק מלמלה מילים של נוח, ממש מסקנה וסובלת כי לא מבינה כלום.

"תשמעי, יהיה מאוד נחמד להשתתף במרוץ, אני מבטיח לך. והסירה מספיק גדולה כדי לקחת גם את הילדים.”

עיניה של נעמה נדלקו באש של ציפייה. היא אולי לא הייתה מסכימה שנוח ישתתף במרוץ, אך אם גם הילדים ישתתפו בו – והיא תמיד הייתה מוכנה לכל דבר בשביל ילדיה – היא הסכימה מיד עם כל הרעיון והרגישה שכבר 'מזמן' אין לה סבלנות שהדבר הזה כבר יקרה.

"מתי אתה מתחיל לעבוד?”
"עוד היום, ברגע שיתחילו להביא את החומרים.”
"אני אעזור לך כדי שהעבודה תלך יותר מהר.

מזה נוח פחד יותר מכל, כי בדרך כלל עזרתה של נעמה הייתה מסתכמת בכך שהיא הייתה יושבת מהצד, מסתכלת, זורקת הערות "חשובות" לנוח וכל הזמן הייתה מזרזת את העובדים שאפילו לא חשבו לנוח. ובערב היא תמיד הייתה נאנחת שהיא כל כך עייפה ונוח היה חייב לשרתה בכל, הרי רק היא הייתה עייפה. נוח היה מאושר לו אשתו הייתה מחליטה שלא לעזור, אבל לא ידע איך להגיד לה את זה. הוא אהב אותה מאוד ולא רצה לפגוע ברגשותיה. הוא החליט בינתיים לא לומר כלום – אולי בהמשך יימצא פתרון.

וכך קרה שיותר משלושה חודשים הם כולם עבדו על בניית סירת המרוצים. אבל הסוף עדיין לא נראה. רק באדמה על יד האוהל שלהם התווספו חריטות  קצרות שנוח היה עושה כל פעם שחודש היה מתחלף.

ההמשך יבוא ...