בדרך הביתה נוח עבר בשוק. המוני אנשים הסתובבו שם והתמקחו על הסחורה. בגלל החום הרב שהיה באותו יום – כמו בשאר ימי השנה, למעשה – רוב האנשים היו בקושי לבושים ונוח נהנה להסתכל על השדיים הגלויים של נשים צעירות. הוא בקושי התאפק מלגעת בכמה, אבל נזכר בפעם האחרונה שדבר כזה נודע לנעמה – אשתו היפה, אמרנו כבר? הוא נזכר שהיא בכתה אחר-כך שבוע, כי חשבה שהוא כבר לא אוהב אותה כי החזה שלה לא מספיק לו והוא חייב לגעת בשדיים של אחרות.
כאשר הוא עבר על-יד שכנתו הדס, הוא חייך לאישה הצעירה ונתן לה מכה קלה על התחתית הגב. החיוך המזמין שלה כמעט שכנע אותו לסתות מדרכו, לתפוס אותה בידיו ולהיכנס לתוך אוהל הראשון כדי להשתעשע עמה קצת. אבל נוח הספיק להיזכר שהוא חוזר מבית הכנסת. לכן זה נראה לא הכי הולם להתבדר עם הדס כרגע, אפילו אם רק קצת. הוא חייך לה שוב, הפעם בצער שלא יוכל לממש את הפנטזיות שלו ושלה, והמשיך הלאה לאורך השדרה הראשית של השוק.
לפני שנוח הגיע הביתה, הוא הספיק לעבור אצל ירקן וקנה פרות וירקות טריים. הוא לא אהב לאכול משהו שנשאר מיום קודם, לכן כל בוקר היה קונה אוכל טרי. אצל הירקן הוא ראה פרסום חדש של המשט הקרוב. במודעה הזו היה שינוי לעומת כל מה שהוא ראה עד כה – היה מותר להשיט גם סירות ליותר משני משתמשים. נוח מיד נזכר בדף שהוציא מספר התפילות, דף שפירט איך לבנות סירה ענקית. הוא כבר הספיק לשכוח שהדף פולט חום כאשר מיישרים אותו, הוציא אותו ופתח. הדף התנהג כמו כל דף מקופל אחר שהרשו לו להתיישר: שכב ללא ניע על הרצפה איפה שנוח הניח אותו.
האיש התכופף ובחן את הכתוב בפינה השמאלית של הדף: "שלום נוח, אני מרוצה מכך שהחלטת לבנות את הסירה. תתחיל לבנות אותה כבר היום. בשביל זה צא מיד מחנות הירקן ולך לשוק הבנאים".
ברגע שהוא סיים לקרוא, נוח התיישר והסתכל סביבו. אף אחד לא עקב אחריו. אז מי זה שכתב את המילים, הרי הוא היה חייב לדעת מה שקורה עם נוח, איפה הוא נמצא כרגע. הוא התכופף שוב מעל הנייר והסתכל בפינה הימנית של הדף: "נוח, האם כל כך קשה לך לעשות את מה שאני מבקש?” בלי לחשוב הרבה, האיש נענע את ראשו לצדדים לשלילה ומיד על הדף הופיע כיתוב: "טוב, אז לך כבר לשוק הבנאים. יש לך עוד הרבה עבודה, אז אל תבזבז את זמנך, ובעיקר, את זמני!”
נוח הרים בזהירות את הנייר, קיפל אותו והחביא בכיסו הפנימי. הוא שוב בחן את המקום ואחרי שראה שאף אחד לא מסתכל עליו, הגיע למסקנה שהדברים בהחלט רציניים וכדאי לו ללכת. נוח היה כל כך נסער מהנייר שמתכתב אתו, ששכח את האופניים שלו בחנייה הציבורית ליד הירקן. לכן הוא התקדם כמעט בריצה לאורך השביל המאובק בכיוון השוק הבנאים הרועש. כבר ממרחק של שני רחובות ממנו הוא הפסיק לשמוע כל רעשים אחרים חוץ מההמולה של מנועים וצעקות של המוכרים בו.
השוק נראה הומה יתר על מידה, אך נוח לא היה יכול להיות בטוח בכך כי, בעצם, אף פעם לא ביקר כאן. הוא ידע על קיומו של השוק, ידע שיש בו כל מיני דברים הקשורים לבנייה, אך לא מצא עדיין שום סיבה לבקר בו. הוא תמיד הסתפק בכך שבעלי מקצוע הגיעו לאוהלו ופתרו לבדם את כל הבעיות.
הוא הסתכל לכל הצדדים מסוקרן לדעת מה באמת מוכרים כאן. מימינו הוא ראה איש שהראה ללקוח מכונה מוזרה. מעל המכונה היה שלט: 'מנוף'. המכונה הייתה בעצם קרש עץ ארוך שישב על אבן גדולה. בצד אחד המוכר הניח לבנים ועל צד השני הוא הניח מדרגות עץ קטנות. הוא עלה עליהן וקפץ על קצה החופשי של הקרש. ברגע שהוא עשה זאת הקצה השני שעליו היו לבנים התרומם בפתאומיות לשמיים והלבנים עפו למעלה. המוכר – שעדיין היה על קצה השני של 'המנוף' – נפל ממנו כאשר הקרש נשק בחוזקה את האדמה. אחרי שהלבנים עלו לשמים הם התחילו לרדת למטה. צעקות של אנשים שהלבנים נפלו עליהם סימלו את גמר התהליך ש'המנוף' ידע לבצע. המוכר קם על רגליו, התקרב אל הלקוח והסביר לו, שמה שהוא ראה – זו הדרך היעילה ביותר להרים חומרי בנין למעלה. 'המנוף' עושה זאת בלי בעיה כמה שרוצים פעמים, מכסימום צריך להחליף את הקרש שאולי מדי פעם נשבר ולפעמים את האבן אם היא נסדקה, אבל חוץ מזה.... נוח ראה את הלקוח מתלבט באם לקנות את המכונה או לא, אך עינינו כאן תם והוא המשיך הלאה.
מעל לחנות השנייה בהמשך הרחוב המרכזי של השוק הוא ראה שלט "בנה אוהלך מחלקים מוכנים". הרעיון היה כל כך פרוע בעיניו, שהוא עצר לראות במה מדובר. התברר שבחנות מכרו משטחי קש שהיה אפשר לחברם ביחד. כל מה שהיה עליך לעשות – היית צריך לקשור חלקים אחד לשני והיית מקבל כיסוי קש מלא לאוהל במידה שתרצה.
בחנות הבאה הוא ראה שמוכרים ארונות מטבח. נוח לא שמע מילה כזו 'ארון' והופתע שמדובר באבן גיר גדולה מאוד שבתוכה סותתו שקעים גדולים. המוכר הסביר שבתוך השקעים האלו ניתן לאחסן כל דברי המטבח, כמו סירים או ירקות או בשר לארוחה. הכול היה קרוב ולא היית צריך לחפש בכל האוהל משהו אם היית זקוק לו. זה גם מנע ממך צורך לפנות לשכניך אם היה חסר לך משהו כי לא קנית בגלל חוסר מקום באוהל. נוח חשב שהרעיון באמת מעניין, שאולי כדאי גם לספר עליו לנעמה-אשתו היפה, אולי היא תרצה לקנות ארון כזה, אך תשומת לבו הוסחה לרוכל שעבר ברחוב. הוא צעק משהו על 'מסמרים', שזו הייתה מילה חדשה לנוח והוא רץ לראות על מה מדובר.
כמה שהרוכל לא הסביר למה נועדו 'המסמרים', נוח לא הצליח להבין. מה כבר אפשר לעשות עם כל הענפים המחודדים האלו. מה זה אמור לחבר? למה כדאי לתקוע אותם בקירות הקש של אוהל? ליתר בטחון – אולי אשתו שמע על 'המסמרים' ותגיד שגם היא רוצה אותם – נוח קנה שלושה, תחב אותם תחת בית-השחי שלו והמשיך לטייל בשוק.
הוא ראה עוד הרבה דברים חדשים שלא שמע בחייו על קיומם, אך שפע של המידע הזה התחיל לעייף אותו והוא הלך לפינת השוק שבה היה פחות רועש. נוח הניח על האדמה את הנייר שלקח מבית התפילה ויישר אותו. בתחתית הדף הוא ראה: "הנה רשימת הדברים שתצטרך לקנות בשביל בניית הסירה". מתחת לשורה זו הופיעו עוד הרבה שורות עם שמות של הפריטים הנחוצים. נוח בהתחלה ניסה לזכור אותם כדי שיוכל לבקש בחנויות, אך במהרה גילה שהזיכרון שלו התמלא עד תום וזאת כבר בתחילת הרשימה ושכל הפריטים המאוחרים יותר נכנסו ויצאו מראשו בהפרש של חלקיק שנייה – הוא לא היה מסוגל לזכור אותם.
נוח פתר את הבעיה בכך שניגש לחנות של "אספקת חומרי בנייה לכל צדיק" והראה את הרשימה למוכר. האיש לא התפלא ולא שאל למה נוח צריך את כל הדברים האלו. מזל שכך, כי נוח היה מתקשה להסביר לו שהרשימה הופיעה בדף שהוא מצא בספר תפילה. המוכר רק עשה חישוב מהיר על קיר החנות ואמר כמה הכול יעלה. נוח הבטיח שיביא כסף, עזים ועורות בעוד שבוע והמוכר אמר שכבר בעוד זמן קצר ביותר הסחורה תתחיל להגיע לאוהל של נוח. זה אולי ייקח שלושה ימים להביא הכול, אבל יותר מהר מכך, אף אחד לא יהיה מסוגל. נוח השאיר למוכר את כתובתו המדויקת והלך הביתה.
ההמשך יבוא...
