כשעמדה לצאת מביתה, כבר ידעה שאירעה תקרית, שבמהלכה נחטפו ונהרגו חיילים בגבול לבנון. היא נצמדה לשידורי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, כפי שנהגה בעיתות מתח ומלחמה, כאשר דיווחים ופרשנויות על האירוע בפרט ועל המצב בגבולות בכלל, מכסים ברעש דיבורים את חששותיה. נורית נסעה תדיר, מביתה שבמרכז הארץ, לביקור של יממה בקיבוץ בצפון אצל אביה הקשיש, בכדי להפיג קצת את בדידותו.
אביה טלפן, לאחר ששמע את הידיעה במהדורת החדשות של הערב. הוא לא היה מודאג מהמתח הביטחוני בקרבת אזור מגוריו, אלא רק מכך שתדחה את הביקור שלה אצלו והיא שהרגישה תמיד מחויבת לו, הרגיעה אותו באמרה שתבוא מחר כרגיל.
כשהגיעה לפנות ערב, הוא ישב וחיכה בביתו העמוס ברהיטים שהצטברו במשך השנים וסביבו, על כל קירות החדר בצפיפות – ציורי-נוף בסגנון ובגודל שונה, שרכש מציירים, ידידים ובני משפחה ותלה בתשומת-לב בכעין קולאג', הממחיש את נופי תקופות-חייו.
הם צפו יחד בטלוויזיה – בחדשות שהתארכו מאד ובהן התבלטו פניו המלאים של מנהיג התוקפים בתקרית הגבול, עוטה תלבושת איש-דת מוסלמי ובעיניו מבריק ניצוץ ממזרי כבעיני ילד שובב, שהצליח להפתיע בתעלול ישן. אבל את אביה זה לא הפתיע והוא חזר וסיפר לה שוב על אזהרת אביו-שלו, לפני יותר משישים שנה, כאילו זה קרה לאחרונה: "תראי, איך אבא שלי ידע! לפני שעליתי לארץ, הוא הזהיר אותי שלא יהיה לנו יום אחד שקט כאן! הוא אמר, שהערבים לא ישלימו עם ההתיישבות שלנו ביניהם וכדי להוכיח לי שהרעיון הציוני – אבסורדי, הוא לקח אטלס והראה לי את כל הארצות המוסלמיות שמסביב לארץ-ישראל. הוא ידע אז, שהם ידחו אותנו – הזרים הנכנסים לאזור שלהם." אף שלא פגשה מעולם את סבה, הכירה מקרוב את הלמדנות היסודית הזו, שבה גם אביה מחפש בשקדנות בספריו, ראיות התומכות בהשקפת-עולמו. אך בעוד שלדבריו, אביו סלד מכל גילוי של לאומיות, דבק הוא ב'ציונות-הסוציאליסטית' ולמען הגשמתה וויתר על שאיפות ומאוויים שטיפח מילדותו. לסיפורים הנוסטלגים שלו נלווה ניתוח שכלתני היסטורי, שסייע לו לקבל בהבנה את העובדה שנגוזו הרבה מהחלומות, שבשמם עזב את בית-הוריו ובא לנוף ולתרבות כה זרים לו. אביה הזקין מאד מאז שהתאלמן מאשתו השנייה, לפני כמה שנים ופרש מפעילות ומהשפעה בקיבוץ. תנועותיו נעשו איטיות וזהירות, שיערו הדליל והלבין, ותחומי העניין שלו הצטמצמו בעיקר לנושאים הקשורים לעצמו ולמשפחתו. הוא היה גאה במשפחה ששיקם וטיפח באהבה ובישוב, שעל בניינו ופיתוחו שקד הרבה בחייו. הוא בחר לדור בקצה הכפר, במקום שבו נפגשות גינות-הנוי המושקות, בשטחי-בר נרחבים, המוריקים בחורף ומצהיבים בתחילת הקיץ ובתוכם, כמו שריטה שהפכה כבר לחלק מהגוף, מתפתלת 'גדר-המערכת' המקיפה את הכפר. אף שהנוף כה שונה ממראות ילדותו האירופית, הוא היה לנוף ביתו. כשהציעה לו להתארח בביתה 'עד שהמתח הביטחוני יחלוף', הוא השיב לה בהחלטיות ובשלוה: "טוב לי בבית שלי, אף פעם לא עזבתי אותו בגלל תקריות" והוסיף בגיחוך: "מה שלא יקרה, אני צעיר – לא אמות כבר" ופנה ממנה להתיז מים מצינור, להשקות ולרענן את הצמחים הירוקים בגינה המקיפה את הבית הישן. נורית לא התווכחה איתו, הוא ידע לעמוד על רצונו והיא ויתרה תמיד. הם נפרדו בכעין טקס קבוע – חיבוק ארוך שבסופו הוא נאנח: "היה טוב, חבל שזה כל-כך קצר" והיא השיבה : "נתראה שוב בשבוע הבא", לא רק כדי לעודד אותו, אלא גם – להרגיע את רגשי האשמה שעלו בה בכל פעם שהשאירה אותו לבדו ונסעה.
המונית לקריית-שמונה נסעה במהירות יתירה על הכביש השחור – שנסלל על תוואי של שביל הררי, שבעבר הוביל לשדות המרוחקים. אז הוא נחבא בין סלעים ושיחים קוצנים ובהיכנסו לוואדי נבלע בין ערימות ענקיות ירוקות כהות של שיחי פטל פראי, שהתותים השחורים והחמצמצים שלו היו שמורים בין קוצים צפופים, בסבך ענפים משתרכים. לעיתים היו מטיילים הרחק עד לשיחי הפטל ונכנסים לתוך הסבך לקטוף את הפרי, על גבי קורות עץ ישנות שנזרקו על השיחים ושקעו תחת רגליהם כמו שבילים קפיציים.
נהג המונית – דרוזי מהגולן, סיפר מיד עם תחילת הנסיעה, את החדשות ששמע ברדיו על איום של החיזבאללה, להפגיז בגבול הצפון. שלא כדרכה, נורית הגיבה מיד ואמרה לו בהתמרמרות, שדרישת החוטפים לשחרר את הרוצח של משפחת הרן מנהריה, בתמורה לשחרור החיילים שנחטפו – אינה מוסרית. כשאירע הרצח בנהריה ונותרה בחיים מכל המשפחה רק האם לבדה – נורית איתרה וקראה כל פרט שפורסם, על הריגת האב עם הבת הבכורה ועל מות התינוק בידי אמו, שרצתה להשתיק את בכיו כשהסתתרה איתו מפני הרוצחים. זה עורר בה כאב ישן ונורית בכתה עליהם, כפי שהתאבלה בילדותה ובנעוריה כשקראה, עדויות ניצולים מהשואה.
הנהג שתק בפנים חתומות והיא לא ידעה אם הוא מסכים לדבריה ואולי מודאג מהתלקחות הסכסוך, שעלולה לפגוע גם בו. יתכן שהוא פשוט מרוצה מנסיעה מהירה שהזדמנה לו או שהוא מאלה השמחים על היוזמה להשבת 'הכבוד-הערבי'?
בצד הכביש ראתה את תל-חי שהפכה מישוב נטוש ומאובק, למכללה מהודרת עם מגרשי-חנייה נרחבים, שמעליהם מתנשאים בניינים, מאבן מלוטשת עם חלונות זכוכית, השונים כל-כך מבית אבני-הבזלת, שנעזב לאחר 'מאורעות תל-חי'. ממול ניצבה קבוצת עצי אקליפטוס מדולדלת, שנותרה מהחורשה צופנת-הסודות והעבותה של פעם וכבר הגיעו לקריית-שמונה, שנמתחה בכיוון תל-חי, בתהליך גדילה איטי. בימים כתיקונם התנהלה התנועה, בימי חמישי במרכז קריית-שמונה באיטיות רבה, בגלל המון אנשים ומכוניות שהתנקזו מהשוק הצפוף אל הכביש הראשי החוצה את העיירה. עכשיו היה שם שקט לא-טבעי, כמו הדממה המשתררת בערב יום-כיפור כאשר התחבורה והמסחר שובתים, אך היום בשונה מיום-כיפור לא נראו אנשים, כאילו העיר ריקה מאדם. נזכרה פתאום בהתקפת המחבלים בכפר-יובל לפני כשלושים שנה, כשהיא התגוררה בצפון. גם אז שרר שקט מתוח בכל הסביבה והיא לא יכלה לנסוע מהקיבוץ למרכז הארץ, כי נאסרה יציאת אנשים מהישובים, מחשש לפעילות מחבלים נוספים בסביבה. כשהדרכים נפתחו שוב לתחבורה ונודע שמהתקפת טרור על בית משפחה במושב, נותר בחיים תינוק שאמו החביאה, לפני שהיא ואביו נהרגו, נורית חשה את הכאב המוכר של עולם שלם שנחרב ברגע ובכתה בשברון-לב. כשהגיעה לתל-אביב, שם זרמו החיים במסלולם השגרתי, חשה זרות, כאילו נחתה מכוכב אחר.
נהג המונית, האיץ את המכונית ברחובות הריקים של קריית-שמונה וכשהקדימו להגיע לתחנה-המרכזית, הסתלק בלי להתמהמה. נורית הצטרפה למספר אנשים שהמתינו בין מעקי-הברזל של מסלול התור לנסיעה למרכז הארץ, כשעיניהם מחפשות בחוסר סבלנות את האוטובוס, שאיחר להגיע לרציף להעלאת נוסעים. בדיוק בשעה המיועדת לעזיבת הרציף נכנס האוטובוס לתחנה במהירות ונעצר בנשיפת בלמים לפני התור הקטן. הנהג קם מכיסאו וזירז את הממתינים, להיכנס ולתפוס מקום – בלי להתעכב, הודיע שישלמו לו בעת הנסיעה ומיד יצא לדרך. הוא חלף בלי להאט, על פני תחנות איסוף נוסעים ריקות ועצר בפתאומיות בתחנות שבהן חיכו אנשים ומיד האיץ בהם להיכנס – בלי ששאל ליעד נסיעתם. תוך כדי נסיעה מהירה בכביש הפנוי כמעט מכלי-רכב, ניגשה נורית לנהג, כשהיא נאחזת בכיסאות, שלא תיפול מהטלטולים העזים וקנתה כרטיס נסיעה, כפי שעשו שאר הנוסעים.
בצומת מחניים, המתינו חיילים רבים שהצטופפו בכניסה לאוטובוס כשהם נדחפים וממהרים לתפוס את מקומות הישיבה הפנויים. לאחר שכל הכיסאות אוכלסו, עמדו החיילים הנותרים במעבר האמצעי של האוטובוס וחלקם התיישבו על הרצפה.
בהשקיפה מחלון האוטובוס בעת הנסיעה מצומת מחניים, נדהמה נורית כשהבחינה, בעמודי עשן המתמרים מתוך החורש הדליל על הגבעות בין חצור לראש-פינה ומעליהם – שני מטוסים קלים. היה לה קשה להאמין, שהשריפות הללו נדלקו מפגזים שנורו מעבר לגבול, אבל היא ידעה שלעיתים המציאות נראית כמו חלום רע שאינו חולף. הציקה לה מחשבה, שלא היתה צריכה להתעלם מסימני הסכנה ולהשלים בלי לערער על רצונו של אביה להישאר בביתו. ניסתה לקלוט את הנאמר בשידורי החדשות ברדיו, אבל שמעה רק חלק מהודעה על הפגזת קטיושות באזור הצפון ותמונות מלפני שלושים ושלוש שנים הציפו אותה; גם אז לא האמינה שזה קורה במציאות. אמנם היו סימנים להתרחשות יוצאת – דופן כבר מהבוקר, אבל כשפרצו בצהרי יום-כיפור כמה מטוסי-קרב בטיסה נמוכה וחגו כאילו בריקוד מעל הקיבוץ, היתה משוכנעת שאלו מטוסים ישראלים שבאו 'להפגין נוכחות' מול איומי הסורים. רק כשהם החלו לירות ונודע לה שאלו מיגים סוריים, שעברו את הגבול ללא עוצר, הרגישה שהריקנות מטפסת לגרון שלה מהבטן, כמו בנפילה פתאומית לבור ללא קרקעית. כאילו ליבה ניבא את מה שהשכל לא הבין גם הפעם.
בתחנה בחצור חיכו המון אנשים, שנדחסו בכוח לאוטובוס המלא ואילצו את החיילים שבמעבר לצמצם עוד את המרווחים שביניהם עד כדי הרגשת מחנק. הנהג דחק בנכנסים להידחף פנימה ונראה שהוקל לו כשהאוטובוס התמלא בצפיפות רבה ושהוא לא יאלץ לעצור ולאסוף יותר נוסעים בתחנות הבאות. בין העולים לאוטובוס הבחינה נורית באישה עם שני ילדים – המבוגר כבן שמונה שנים והצעיר כבן חמש שנים, לכל אחד מהם ילקוט על גבו. האם – כבת שלושים וחמש, היתה לבושה בבגדים בהירים ופשוטים. פניה המוקפות בשיער שטני היו נעימות, על-אף עננת דאגה ששרתה עליהם. חייל שישב ליד המעבר במקביל למושבה של נורית, קם והציע לאישה את כיסאו. פניה אורו כשהודתה לו בהקלה ומיד הורתה לילדים שלה לשבת ביחד במושב שהתפנה ליד ילד, שנראה מבוגר מהם במקצת והמשיך לשבת במקומו הצמוד לחלון. היא דחסה את התיק שלה מתחת למושב שלהם, הורתה לצעיר שביניהם – ילד ערני וחמוד, לשבת באמצע הספסל ועזרה לו להוריד את התרמיל מהגב ולהניחו על הרצפה מתחת לרגליו. הבן הבוגר יותר, הוריד בעצמו את הילקוט מגבו ושם אותו מתחת לרגליו,בהבעה מהורהרת. לאחר שהחפצים הונחו והילדים ישבו, נעמדה האם במעבר בין הכסא של נורית לזה של הילדים כשהיא מחזיקה בידיות המשענת של מושב הילדים, בכדי לייצב את עצמה בעת הנסיעה ונראתה, כתוחמת בגופה טריטוריה משפחתית, בתוך הציבור הלחוץ באוטובוס. החזות שלהם, כפליטים הנסים מאזור מסוכן, הזכירה לנורית את הפינוי שלה עם כל הילדים, מהקיבוץ לחיפה במלחמת-השחרור.
כל-כך הרבה שנים היתה 'הגלות' – כפי שהם קראו לתקופה ההיא, דחוקה בקרן-זווית של זיכרונה ופתאום נכחה שם; זו היתה אולי הפעם הראשונה שהיא נסעה דרומית לראש-פינה, אבל לא זכרה את עצם הנסיעה-הלילית. היא היתה אז כבת שבע שנים וזכרה רק את החושך הסמיך שרבץ על הקיבוץ והסתיר את האבנים ואת תעלות הקשר ששיבשו את דרכם מבית-הילדים לעבר המכונית שהסיעה אותם. לעיתים היתה חולמת על נפילה פתאומית לתוך תעלה עמוקה ללא קרקעית וכשהתעוררה בבעתה, נותרה בה הרגשת בחילה של ריקנות העולה מהבטן לגרון. הזיכרון המעומעם של הזמן ההוא, הצטייר במוחה כתמונה סוריאליסטית, שהמציאות והסיוט מתמזגים בה להוויה אחרת.
כשהגיעו לצומת עמיעד ובמרחק רב למטה בתוך העמק, הבריקה לרגע הכנרת הכחלחלה, האט הנהג את מהירות הנסיעה, כאילו הגיע למקום מבטחים. מכוניות נוספות נראו על הכביש והאוטובוס הגדוש מדי, נע ביניהן בכבדות. בהרגשה של שותפות-גורל, פנתה נורית אל האישה, שעמדה במעבר צמודה לכסא של הילדים והציעה לה לשבת במקומה. האישה הפנתה את פניה לנורית והודתה לה, אך סירבה להצעתה באמרה: "אני מעדיפה לעמוד קרוב לילדים שלי." נורית הסתכלה לעבר הילדים וראתה שהבן הצעיר, מושך בצמיד שעל ידו של אחיו והאח הודף אותו ממנו לעבר הילד השלישי, שהתכווץ ליד החלון. לאחר זמן מה פנה הבכור לאמו: "אמא, גיא מפריע". האם התנערה, כאילו חזרה ממקום אחר, שלושת הילדים הסתכלו בה בציפייה. היא אמרה בקול עייף: "גיא, תפסיק להפריע!" והוא ענה בקול מתחנחן: "אני גם רוצה את הצמיד!" אחיו השיב לו מיד בהחלטיות: " הוא שלי! אבא נתן לי". האם האזינה להם ברצינות ופסקה כשהיא פונה לבן הצעיר: "זה – שלו!" והוא – בלי הגה, לפת את ידו של אחיו ומשך את הצמיד בנחישות פראית. האח הדף אותו ממנו לעבר הילד השלישי, שישב בחוסר נוחיות והביט באמא בהאשמה. פניה התקשחו וגופה נדרך לפעולה: ביקשה מהילד הבכור לקום, תפסה את ידו של הבן הצעיר בידה, קירבה את פניה לפניו ואמרה לו משהו בשקט. הוא הסתכל בה כאומד את כוחותיה ואמר בעקשנות: "שהוא יוותר." האם ציוותה עליו לקום ממקומו וכשהוא היסס היא משכה בזרועו בכוח והעמידה אותו לידה בתקיפות. ברגע שהמושב התפנה השתחל הבן הבכור בחזרה למקומו וישב. האם אמרה לגיא בקול רם: "אתה צריך ללמוד שיש גבול!" הוא הביט בה בעיניים גדולות וענה בהתרסה: "גם אבא לא אוהב שאת אומרת לו, 'יש גבול לכל תעלול'!". אמו הביטה בו בתמהון ופלטה בלחש לעצמה: "אתה קולט הכל!" והוסיפה בטון חינוכי: "אבא נתן את הצמיד לאביעד. עכשיו, עמוד לידי בשקט" הוא ציית בחוסר חשק ועד מהרה מצא עניין בשני חיילים שישבו על הרצפה. לאחר כמה דקות היא פנתה לנורית, בהעיפה מבט מהיר לעבר הילד שהסתכל בסקרנות בחיילים ודיברה, כאילו ממשיכה בשיחה: "אני מאמינה בגבולות. לפני שש שנים הפגנתי בעד היציאה מלבנון. אבא שלהם, חשב שאני טועה ועכשיו הוא משוכנע שהוא צדק. אנחנו מסכימים רק על זה, שעדיף שהילדים לא יהיו בסכנת הפגזות." נורית השיבה: "לא קל לעזוב כך את הבית ולברוח". היא חשה שהאווירה דחוסת הפחדים באוטובוס והבדידות של כל אחת מהן בתוכו, קירבו אותה לאישה הזרה והמשיכה בשאלה: "מי יעזור לך?" האישה שהבעתה הקדירה, השיבה כשקצות שפתיה משוכות למטה: "אני נוסעת עכשיו עם הילדים למשפחה שלי". ונורית ניסתה לעודד אותה: "היום, כל אחד צריך לדאוג לעצמו ולמשפחתו". האישה ענתה בחיוך מריר: "בעלי, 'לא החליף דיסקט', הוא חושב שתמיד ידאגו לו. לא קלט שעכשיו הוא צריך לדאוג לילדים." ואמרה כמעט בלחש, כשעיניה מתמקדות בפניה של נורית: "זה מגביר את הרצון שלי להיפרד ממנו". והוסיפה בסארקאזם: "כאילו, גם במצב רע – יכול להיות יותר גרוע?" נורית, שרצתה להרגיע אותה, יעצה: "לא כדאי לקבל החלטות חשובות בזמנים סוערים כאלו" והאישה ענתה לה בענייניות: "אי-אפשר לעצור את החיים!" ונורית חשבה: 'לפעמים הם נעצרים'.
זה קרה ב'מלחמת השחרור' כשיצאו מהמקלט והמטפלת יחד עם הדוד שבא לבקר, לקחו אותה מבית-הילדים לבית הוריה. היא זכרה את העליזות שלה שנקטעה כשאביה אמר לה ברצינות לא רגילה, שאימה בבית-חולים והיא התאפקה לא לבכות וביקשה לראות את אמא. הוא קינח את האף וניגב את עיניו בממחטה גדולה. היא מעולם לא ראתה אותו בוכה לפני-כן והבכי החנוק שלו זיעזע אותה. לאחר כמה זמן חיבק אותה ואמר לה שאימה מתה והיא אמרה לעצמה שהוא טועה ואמא תחזור עוד מעט. הוא לא פירט איך זה אירע והיא לא שאלה, לא רצתה להכאיב לו וחששה מהבכי שלו. היא האמינה במשך זמן רב, שאימה עוד תחזור אליהם. במשך השנים נודע לה שאימה נהרגה בהפצצת מטוס על הקיבוץ, כשרצה מעבודתה לתעלת מגן. התעורר בה זעם כלפי אימה, שלא נזהרה וגם חשד עמום, שהיא לא השתדלה לשמור על חייה. הכעס נישאר בתוכה, היא לא העזה לפגום בדמות הגיבורה שחייכה בעצב מצילום שחור-לבן מצהיב. הכעס הותך להרגשת חוסר אונים והעצב היה חבוי בה תמיד ולעיתים ניתלה על אסון אחר, ששחרר את הדמעות האצורות בתוכה. אביה ליווה ושמר עליה לבדו ואחר-כך עם אשתו – חנה, שבתחילה נוכחותה הכאיבה לה, בהמחישה את הסתלקות אימה מחיי היומיום שלהם, אך במשך הזמן השתלבה במשפחתיות ההדוקה שלהם ושחררה את נורית מהחשש המתיש לשלומו של אביה. חנה, לא השכיחה ממנה את אובדן אימה, אבל הניעה שוב את חייהם שנעצרו אז. כאשר חנה חלתה ומתה, לפני כמה שנים, התאבלה נורית על אובדנה בכאב, שבמעמקים הצטרף לאבל-התמיד על אימה שנהרגה בילדותה. לאבל הזה נוסף גם צער על הזדקנותו של אביה, שנדחתה כשטיפל בחנה בעת מחלתה והואצה מאז פטירתה. כעת לא היה לו מה שיניע שוב את חייו והוא שקע בקשישות.
ביוקנעם עצר האוטובוס להורדת כמה נוסעים והנותרים התרווחו מעט. לאחר שפחת העומס, הנהג נסע חיש-קל על הכביש הרחב בשולי הרי הכרמל המיוערים והמתח ששרר בתחילת הנסיעה שכך. הנוסעים, חלקם נרדמו וחלקם שקעו בעיסוקים שונים. האם נשענה באחוריה על ידית המושב של בנה הבכור ופניה מופנות אל הבן הצעיר שהשתרע לרגליה על תיק שהציע לו חייל שישב על רצפת האוטובוס. שני הילדים שישבו על הכיסאות, הביטו מפעם לפעם בחלון אל הנוף המשתנה ונורית חשבה: "האם הם יזכרו את הנסיעה הזאת? האם גם אצלם יהיו הזיכרונות האינטימיים המשפחתיים דבוקים למלחמות-ישראל?"
הנהג חנה בתחנת-דלק בפאראדיס והכריז על הפסקת-עשר-דקות להתרעננות. האוטובוס השתתק כמו חיה הנחה על ריבצה ונורית יצאה למסעדת-דרכים, ששכנה כתמיד בצל הגפן והתאנה. היא ראתה את האם פוסעת עם שני ילדיה במסעדה. הילדים נהגו כמי שיצאו לחופשת-קיץ, עיניהם שוטטו בסקרנות, כמנסים לגמוע את השפע סביבם ואימם מנחה אותם בסבלנות. היו בה רוגע והחלטיות ולא ניכרו בה אותות למצוקה שהיא גילתה קודם. נורית חשבה, הלוואי שגם אני יכולתי להיות כל-כך שלמה עם עצמי.
היא חייגה ואביה ענה בטון סתמי: "הלו, ערב טוב". לקחה נשימה עמוקה ואמרה בתוקף: "אבא, בוא אלי עד שיפסקו ההפגזות." הוא נאנח כמוותר: "אבוא בשבילך!" והיא שמעה את חיוכו החם, כשחזר על האמרה שהיתה שגורה בפיו בעודה ילדה: "טוב להיות ביחד בזמנים קשים."
נובמבר–06
כל הזכויות שמורות למחברת
