מסתובבת לבדי ברחובות החשוכים. קר מאוד, אך המעיל האפור והארוך שלי מחמם את גופי. צעיף צמר לבן על צווארי, ומטריה שחורה מקופלת ולחה מעט בידי. הכבישים חלקים כל כך, אור הירח משתקף בהם. אני בוחנת את הסביבה השוממת, כנראה שאין חיים אחרי הגשם.
המגפיים החומות שלי מגיעות עד לברך, מכסות בקושי את הרגל החשופה. החצאית המשובצת נעה עם הרוח. אני חושבת שכדאי להיפרד ממנה בימי החורף הקרים. מכונית יחידה גולשת על הכבישים הרטובים, מדליקה אורות ונוסעת במינימום מהירות. אני תוהה מהו יעדה.
ספסל עץ נטוש ורטוב ניצב בקצה הרחוב. מנסה להתרחק ממנו, מביטה לכיוונים אחרים, אך הזכרונות לא מאחרים לבוא. על הספסל הזה היתה לנו את שיחת הטלפון הטובה ביותר. אני זוכרת שחלפתי לידו ולפתע נשמע צלצול טלפון. רציתי לחזור הביתה, נראה היה לי קצת מטופש לשבת לבד על הספסל ולנהל שיחת נפש, אך משהו אמר לי להישאר שם. הוא שאל אותי מה בא לי שנעשה כשהוא יבוא לבקר אותי, ואני עדיין הייתי תמימה. "אני רוצה שתחבק אותי...". יכולתי לראות את חיוכו למרות שהוא היה במרחק שעתיים ממני.
יום לפני שהוא בא, ישבתי על הספסל ההוא עם חברה שלי. התקשרנו אליו, סתם לצחוק איתו. אני קצת התגאתי בזה שיש לי חבר מבוגר, והיא התרגשה שנתתי לה לדבר איתו. הוא שאל אותה מה אני הכי אוהבת שקונים לי, כי ממני הוא לא הצליח להוציא את פיסת האינפורמציה הזו. אמרתי לו שאני לא אוהבת מתנות, אבל הוא לא וויתר לי בקטע הזה. בסוף השיחה, חברתי ניתקה והחזירה לי את הטלפון. מבטה מוקסם. "הוא פשוט מדהים.... הלוואי שגם לי היה אחד כזה".
היתה זו תחילת החורף, באותו יום בלתי נשכח. ניסיתי לכוון אותו לביתי, אבל התרגשתי כל כך ולא הצלחתי להיזכר בכיוונים. "אני אמצא את הדרך לבד... אל תדאגי". ואכן, לא חלפו יותר מחמש דקות, והנה הוא דופק בדלת, עם המבט העמוק הזה שלו.
התחבקנו בכניסה לבית. הוא מיקם את ידיו על מותניי, ואני ליטפתי את עורפו. לבשתי מכנס טרנינג לבן וחולצה רגילה שחורה. הצעתי לו שנראה טלויזיה, הוא הציע שנלך לנוח ביחד.
ובמיטה, מתחת לפוך, הוא ליטף את הבטן שלי. "אני רוצה לנשק לך את הפופיק... רק לנשק לך את הפופיק". מהפופיק הוא המשיך לנשק כל חלק בגופי. צד בלב שלי בי ידע שזה הולך לקרות, חלק אחר נשאר קצת בהלם. אמרתי לו שאני כל כך אוהבת אותו, והוא הוריד לי את החזייה. הסתכלתי עליו, מצפה לתשובה. "גם אני אוהב אותך, רותם" אמר וחזר לעיסוקיו. כעבור כמה שעות, הוא היה צריך ללכת. ליוויתי אותו לדלת, מנשקת ומחבקת אותו. לא רציתי שהוא ילך, הרגשתי שנתתי לו חלק מהנשמה שלי. והוא מבחינתו, חזר הביתה והלך לישון מרוצה, לוקח את אירועי היום בצורה הקלילה והפשוטה ביותר.
בבוקר כשהתקשרתי אליו, מאוהבת לחלוטין, הוא אמר שהוא צריך ללכת, אה, ושהוא נהנה אתמול.
ועכשיו הספסל נותר לבד. ואני כבר לא נהנית מאותן שיחות פשוטות, מהצחוקים האלה, מהדיבורים על מה שיהיה. פעם הסתפקתי בשיחה קטנה ונחמדה, ועכשיו הערך התאדה באוויר.
טיפות גשם מתחילות לרדת מהשמיים. אולי אלוהים בוכה ביחד איתי,
אולי הוא מתאבל על סוף עידן התמימות.
