בפרחים

לא יקנו אותי

בפרחים

לא יקנו.

מזה זמן מה אני מדמיינת את השליח מחנות הפרחים מתקשר לברר את מיקומי המדוייק.

"קרא עבורי את הפתק המצורף", אני מבקשת.

לאחר דממה צובטת אני מודיעה לו, שיתרום את אגד הפרחים ושלא יקרב הזר הזה אל ביתי. לא לי. לא מוּכר. איש מחוק. אני לא מגלה לו, שבשוליים תמיד מציצה סקרנות.

נברתי. ניסיתי לדלות מקרים בחיי , שבהם טרקתי דלת ובאמת מחקתי ושכחתי ולא השארתי פירור. אך, החיים ממשיכים ועורמים עלה על עלה וגם הנסתרים, אלו שבתחתית, שספגו גשמים ורוח והפכו לדשן...קורה והם מציצים ונִגלים...קצה ענף, טרף, פטוטרת, יבש או רקב. אלו שנשרו בעבר והפכו היסטוריה נוגעים באלו שנשרו זה עתה והיה והווה מתערבבים ומעלים ניחוח כאב, נגיעה, זיכרון נשמה בנשמה. פרח מלא בעלי כותרת, מקומטים אמנם... ויש קרועים. לעיתים, גם עלי גביע שנשתמרו. ולא יפרח הפרח הזה וקמל סיפורו. עבר זמנו.

ואני אוהבת פרחים

פרחים מאהבה

פרחים של אהבה.

מביטה בניצן שהפתיע ויודע שכאן הוא מוגן. ניצן שבחר לבטוח בקרן האור המאירה בחלונותיי. הוא יהיה יומני. מדי יום, אט אט יתפח ויצמח. באומץ, בכוח, בנחישות הוא יפרח ויפתח.

פרחים של שמחה.

חיים של אהבה.

ומחר

יום יבוא

ואמצא בפתח ביתי

צרור פרחים טרי ורענן,

אגד מלא, מֵרִיחַ וצבעוני משָֹדֶה של מישהו,

מלִבּוֹ.

משְֹדֵה לִבּוֹ.

מִישֶהוּ יְשַֹמַּח אוֹתִי

בִּפְרָחִים.

מִישֶהוּ יִשְֹמַח בִּי.