כל פעם שיורד גשם

כל פעם שיורד גשם

זוהי הזדמנות שלא תחזור

לשקשק הענפים שמתפצלים

לכל כיוון ולשמוח לקול

צהלת התרנגול שקורא

בקול גדול.

לצהול ולדמוע, לרסס את עצמך

בעננים של צחוק

ולגדום את הגזעים

שכבר יבשו מאז שלכת

ולצלול לשלוליות החוף

שעדיין לא נרטבו

אבל כן הם ירטבו.

כל גשם בלעדי בחצי

צל ירח של לילה מקרקר

הוא הזדמנות שלא תחזור

לרקוד מסביב לקיבוץ

המטפטף ולזחול לאור

התוף שנשמע כמו

רעם ביום בהיר אחד.

כל אושה של גשם שצולל

למראשית ראשנו

היא כמו הלמה של לב

פטישי כזה שאין לו

תהודה ורק טביעה

רק טביעה שלא תרפה

בזה העגן הכבד שלא

יכול להשתל ממקומו.

כל צלצול גשום

בתוך קיבוץ הוא קריאה

שלא תחזור

כמו אם שמבכה את

שנותיה ועוד יותר

את מוות ילדיה.

והחוט והמחברת, העט

והמעיל שמחממני יותר

מדי- מה לי ולמעיל

אפשירו כעת מעלי

אינני צריך

המועקות הללו

עלי רק לצנוח

חופשי בלא מצנח

לכל הכיוונים

ולנוח על ערסל

המשקשק ברוח

ולנוח ולנוח

עת הגשם

מלטפני וקורא

לי קולו של ידיד

אהוב שלא נשכח

ולא שוכח לעולם

ידיד אהוב שרק

בחושך, רק בשקט

רק בסערות של

פתיתי שלגים ורסיסי ברד

יופיע וגם אז

כן גם אז בלחישה

המסתורית, זאת

שאף לא פעם תשאירך

בלי מחסה מן הכפור זה

האמיתי של הבדידות

זה האשלייתי של המוות.

כי מוות הוא כזה רק לחיים שאינם יודעים

שהם ימותו אבל כן.

ישנם ברוך השם

כאלו שנלחש להם הסוד

בפרדס רטוב של

גשם ואמר "רבותיי",

בעצם-"אתה זה ההולך

בשביליי", כן אתה הקרוא

באנה כעת עד אלי

השתטח ארצה כופר

וגמע מן העפר הנשטף

גמע מו הבאר.