כשעץ גדול נופל

<לב>

<לב>

<לב>

הזמן שחולף לא מרחם על זיכרונות. הוא לא עושה חשבון לענקים או לגמדים או לסתם בני תמותה שאת העולם הזה עזבו במנוחה. 

אם השאירו עקבות , אם יצרו כאן משמעות , אם כתבו שירים , סיפורים ויצירות אז את כירסום הזכרונות ניתן אז לעקב אך לא לעולם חוסן.

שיר עוצמתי כתבת רבקה יקרה , הזמן לא מרחם גם על זיכרונות.

לילה טוב

שמוליק

<לב>

כי האדם עץ השדה...

וכמוהו גם הוא נכחד ולא מותיר אחריו זכר. לא תמיד זה נכון כמדומני. אך מכל מקום, העצמת את תחושת האפסות וזה צרב בלב. 

<לב>

זה גם מחריד מצד אחד איך חיים שפעמו נטמעים בזרם ההווה,

נזכרתי בתנונה האחרונה בסרט (וגם בספר) הנוראי -

הבושם... מחריד ביותר ... חזק ..

<לב> הבושם. ספר מטלטל. <לב>

נפילה, כמוה כמוות.

ענקים שהיו בינינו, נפלו ומתו כמו העץ הגדול,

אבל ההפרעה שהיא הכאב והאבל שלנו עליו, נעלמת

לאחר הקבורה. כמו התולעים הזמן מכרסם בזיכרון אותו,

ואנו ממשיכים בחיינו.

כך יהיה עם כל נפיל כנראה.. 

כל כך נכון ואמיתי רבקה יקרה 

<לב>

רבקה יקרה

***************

כשעץ גדול נופל, מתרסק, מתפורר

כמו כל דבר אחר בחיים

כמו האדם

תולעים ורימה אחריתו.

שיר עומקי בתיאורים מצמררים  ...

המשך יום נעים רבקה יקרה

ממני עליזה.

<לב>

נכנסת לעובי הקורה. 

מיוחדת שכמוך

<לב> עם הביטוי המדויק, אורנה אהובה. <לב> חבוק. <לב>

כאותו עץ, שהרי מה אכפת אם נעלם מן העולם הזה?

ואולי לא...

להותרת חותם בעולמנו-אדם 

<לב>

הזכרת לי נשכחות חברה יקרה..

ואשתף אותך..

וְנִבְרֵאתִי בְּצֶלֶם / שַׁמַּאי אֲרְמָּן

************************

וְנִבְרֵאתִי בְּצֶלֶם,

בְּתוֹלְדוֹת יָמַיי הָאוֹזְלִים.

וּבָאוּ הַלֵילוֹת

וְיָמִים מְעֻרְטָּלֵי שֵׁינָה,

וְנַסְּכוּ הָרְגָעִים בִּי,

בְּלִילֵי מַחֲשָׁבוֹת.

בְּיוֹם בּוֹ יָבַשׁ מוֹחִי

וְנִדַלְדְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַיי.

נְחָלִים, לְוָאדִיּוֹת הָיוּ,

אֲגַמִּים, לִשְׁלוּלִיּוֹת מַיִם.

זֶה מִכְּבָר,

אָבַד זִכְרוֹנִי, אוֹבֵד, עוֹד יֹאבַד.

מִלּוֹתַיי עִלְּגוֹת.

צְלִילוּת הַדַּעַת, מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק,

מֻפְקֶרֶת לְחַסְדֵי שֵׁינָה טְרוּפָה,

לְסַמִּים, מְשַׁכְּכִים וּמַשְׁכִּיחִים.

מְשַׁרְבֵּט מִלִּים,

לְדַעַת קַו–מַחֲשַׁבְתִּי מַהוּ.

אוֹבֵד, בֵּין הַשּׁוּרוֹת.

בַּיּוֹם בּוֹ יֹאבַד אֱלוֹקַיי.

שֶׁהֲרֵי קִיּוּמוֹ, אֵינוֹ תָּלוּי בִּי, בְּאֵינוּתִי.

אֱלוֹקִים בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח, בְּקִלּוּחֵי הַגֶּשֶׁם,

בִּקְשָׁתוֹת בֶּעָנָן, בַּעֲשָׂבִים שׁוֹטִים,

בַּעֲלָווֹת. בְּכָל גַּרְגֵּר וְגַרְגֵּר.

בַּיּוֹם בּוֹ תַּשׁ כּוֹחִי

שְׂרוֹכֵי נְעָלַי, לִשְׂרוֹךְ,

בַּיּוֹם בּוֹ הִזְדַּקַּקְתִּי,

לְאַחֵר לִקְשֹׁר.

וַאֲנִי,

אֵינֶנִּי עוֹד.

מַחֲשָׁבוֹת,

כִּמְטַאֲפוֹרוֹת שְׁחוּקוֹת

בִּצְלִיל פַּעֲמוֹנִים.

כַּדּוּר פְּרוֹזָק אָדֹם, נוֹשֵׁק לָאוֹפֶק.

הַיּוֹפִי הַסְּגַלְגַל הַזֶּה.

אַחַר,חֲשֵׁכָה עוֹטֶפֶת.

דְּמִי הַלַּיִל.

כָּל הַזְּכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת: © שַׁמַּאי אַרְמָּן

19/7/2021

המשך ערב נעים

ממני שמאי..

<לב> שמאי יקר, תודה רבה! <לב>

אכן רבקתי היקרה,

כל דבר, כמעט כל דבר, בעולמינו

סופו להתפורר להעלם, גם מהזיכרון.

ככה זה עם העצים הנופלים

וכך גם עם ענקים,

שמתגמדים וזכרונם נעלם

לפעמים לומדים עליהם  בבית הספר ונבחנים

אבל אחרי המבחן, מי זוכר את שמם...

<לב> אף אחד, נוריתי יקירתי. <לב> ואני מומחית להתכונן למבחנים, לקבל בין 96 ל-100, ו- <לב+חיוך עצוב> שׁוּמְכְּלוּם למחרת... <לב>