במעלה רחוב טבריה

במעלה רחוב טבריה בנחלאות, עוברים מלאכים קטנים  על חיוכים  ודמעות שהתפזרו על אספלט ברוח. לעיתים מדשדשים רגליים דקות בין שברי הימים  שנאספו אל צידי מדרכות. לעתים מרצדים זערורי שרידי חביונות מול חלונות רחבים  ארוכים, פתוחים אל  ימי הרחוב האלו.

אותה שעה מתביישת לה שמש אל מאחורי ענני נוצה לבנים, דומה מוחה דמעותיה בקרניים ערות, ישרות עד כאב. תלתלים זהובים ועיניים קטנות כחולות מתרגמות את בוהק חדות הקרן כיפי הקיץ  כעינוג נוסף של יום חדש.

גם אני אז הטלתי ימי ילדותי על רחוב. השארתי זעיר פה וזעיר שם. הרבה צחוקים חיוכים וגם מעט דמעות. ואלי גם, אולי גם דפים קטנים ממחברת של שורה אחת, אולי של שתי שורות. דף מקומט עם כמה אותיות מעוקמות כאלו של כתה א' סתמיות., ובכל זאת כל כך חשובות כל כך יקרות.

אני יודע שבסוף הדף נגמרות השורות. אך אחרי השורות מה יש? אולי תיק עור קטן של גן, ארגז חול אחד,  וגם רחוב אחד.  רחוב בו הולכים מלאכים קטנים ומהם זולגים בלא משים פרי הילולים, ביכורים, קצת דמעות  קצת חיוכים. ואולי גם צביטה קטנה נושרת:  זו   שהדוד הטביע על לחי, מכה מיוסרת של אב ושמחה גדולה אחת של אם אוהבת.

ברחוב טבריה יושבת בטן שזופה גלויה למודת שנים, על שתי ירכיים מפוסקות משהו. נעלים כבדות ימים מחזיקות את גוף הישישה ההולכת לאיטה  אל השכנה שממול. שם,  ליד קליפות הגרעינים המפוזרות על מדרכת, צוהר קטן  ניבט ממקום בו היתה פעם חנות פלאפל. עכשיו בלורית שחורה כמו עורב ועיניי נץ מביטות משם  ישנן שם גם מרפקי ידיים צעירות משולבות על אדן.

רחוב טבריה. ישר כסרגל. משופע בעליה בתים וחצרות. רחוב הולך ונגמר בתוככי ירושלים של פעם.