פְּרוּסָה יְבֵשָׁה שֶׁל לֶחֶם

מעלה זיכרונות במחיצת סבתך ז"ל על ליל הסדר, בזיכרונך נצרת את זיכרונה של סבתך. תודה רבה לך נורית היקרה, ערב קסום, יהי זכרה ברוך, שלא תדעו עוד צער.

המון תודה דני ידידי,

אכן זכרונה של סבתא שלי תמיד אתי

במיוחד בימי חג

אהבה מיוחדת הייתה ביני ובינה.

זִכָּרוֹן וְגַעְגּוּעַ

לְסַבְתָּא נִצּוֹלַת שׁוֹאָה

הֲגַם שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה

נִמְצֵאת הִיא 

שָׁם בַּשָּׁמַיִם

וּלְמַלְאָכִים הִיא מְסַפֶּרֶת

אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלָּהּ

וְאוֹתָךְ מִדֵּי שָׁנָה

בְּלֵיל הַסֵּדֶר מְבַקֶּרֶת

וּלְהַזְכִּיר כִּי בָּאָרוֹן

הִיא מַחְבִּיאָה

פְּרוּסַת לֶחֶם יְבֵשָׁה.

שיר זיכרון לסבתא ניצולת שואה שהלכה לעולמה לפני חמישים שנה אך חוזרת מדי שנה בליל הסדר כמו היתה היא אליהו הנביא, ולך היא מגלה היכן החביאה את פרוסת הלחם היבשה.

תודה נורית היקרה על השיר העצוב והמרגש הזה.

יום טוב ומבורך

שמוליק

תודה שמוליק על התגובה המרגשת.

כשסבתא שלי באה משם הייתי בת שבע

גרנו בדירה קטנה והיא הייתה אתי בחדר והיה לנו ארון משותף.

אז לא הבנתי למה אני תמיד מוצאת פרוסות לחם יבשות מאחרי הבגדים...

נפשה מתעופפת. זהו זכרה של סבתך האהובה שלעד לא תשכחי אותה. כאותו אקט הישרדות הכרחי היא שמרה פרוסת לחם גם בהיותה בישראל. מצמרר רק לחשוב על זה. 

תודה גלי יקרה,

סבתא בשנותיה הראשונות בארץ אחרי המלחמה

גרה אתי בחדר וארון משותף היה לנו, 

אז לא הבנתי למה אני מוצאת פרוסות לחם יבשות בארון

מוחבאות מאחרי הבגדים.

.

רגשית, קשה לי מאוד להתמקד בתמונת הזיכרון וקשה לי 

מאוד לברוח ממנה. 

אני מהרהרת על המעט שאנחנו מסוגלים להתקרב, ולוּ בדמיון, 

למה שקרה שָׁם, כדברי סבתךְ האהובה. 

לא מצה שמורה היא שמרה לךְ אלא פרוסת לחם שמורה. 

ה"שמורה" מזכיר אֶת פסח. ודי בכך, בתנאים ההם. 

איזו אהבה נפלאה שררה ביניכן, נוריתי יקירתי. 

איזו דאגה לךְ, שלא תדעי מחסור, שלא תדעי צער. 

תודה רבה-גדולה לךְ על הצביטה בלב, 

ומכאן, ממני, חיבוק, נשיקה ואהבה גדולה-גדולה לךְ. 

שלךְ תמיד, 

רבקה

---

תודה רבקתי היקרה, המון תודה.

בגיל שבע קיבלתי סבתא עם מספר כחול על היד

בדירה הקטנה שלנו לא היה חדר לשכן אותה והיא הייתה אתי בחדר

וארון משותף היה לנו.

אז לא הבנתי למה אני מוצאת 

פרוסות לחם יבשות מוחבאות מאחרי הבגדים

אהבתי אותה מאד, 

היא תמיד אמרה לי שאני שמרתי והצלתי אותה בתוך התופת.

כשקצת גדלתי היא סיפרה לי שהמכתב האחרון שהיא קיבלה בגטו

הייה מכתב מהצלב האדום שדרכו אבא שלי סיפר לה שנולדה לה נכדה

והיא ידעה שהיא מוכרחה לראות את הנכדה, לכן אסור לה למות.

אני עזרתי לה לשרוד את אושוויץ...

מעולם לא הבנתי איך היא שרדה

הייתה בגטו ראדום עד שחוסל

במחנה העבודה פלשוב

הייתה במיידנק

וחצי שנה אחרונה הייתה באושוויץ...

איך? אם יש אלוהים אולי הוא יכול לספר לי.

אוי רבקתי היקרה והאהובה

העמסתי עליך עוד סיפור שואה

אז אפצה אותך בחיבוק אוהב

ובנשיקה

נורית שלך

.

אני מאמינה לה, לסבתךְ, נוריתי יקירתי. 

לפי מה שאַתְּ מסַפרת, היא התקשתה להאמין שהתופת  

מאחור, מאחוריה, מאחורייך, ודאגה לך מאוד, מאוד. 

לא העמסת עליי עוד סיפור שואה, נוריתי יקירתי. 

זֶה הסיפור שלךְ ושל סבתךְ, וחיים שלמים לא יספיקו 

לךְ לסַפר הכול עליו. עליכן. 

קבלי ממני חיבוק חזק כך שנרגיש שאנו מתחבקוֹת, 

נשיקה, 

והרבה-הרבה אהבה לךְ. 

שלךְ תמיד, כל עוד,

רבקתךְ

---

מאד מאד עצוב אמיתי נכון , ולכן על אחת כמה וכמה מטלטל 

תודה רחל על דבריך,

כשסבתא שלי באה משם הייתי ילדה בת שבע גרנו בדירה קטנה אז היא הייתה איתי בחדר אחד.

היה לנו ארון משותף ואז לא הבנתי למה תמיד יש פרוסות לחם מוחבאות בתוך הארון בין הבגדים.

תודה אילה יקרה,

זכרונות הזוועות של המלחמה אף פעם לא עזבו את סבתא שלי.

בא לי לבכות נורית אהובה

איזו סיטואציה כואבת תיארת כאן

רק לחשוב על זה..... נורא....

ומה היה גורל משפחת הורי? איני מסוגלת לחשוב על זה....

מאחלת לך רק טוב ולמשפחתך

אוהבת אותך מאוד מאוד

ממני מרים

מרים יקרה ואהובה, אני יודעת

אני יודעת שמץ מהסיפור הקשה שלך...

אין מילים מקלות.

כשסבתא באה משם בדירה הקטנה שלנו היא הייתה אתי בחדר

חלקנו ארון אחד, ואני ילדה קטנה

אז לא הבנתי למה אני כל הזמן מוצאת פרוסות לחם בארון

שם מאחרי הבגדים שלי.

מכל המשפחה רק היא שרדה

ואני לא הבנתי...

עכשיו אני יודעת אבל עדיין לא מבינה.

מחבקת אותך מרים יקרה

אוהבת אותךמאד

נורית

תודה אביה,

הזיכרון של פרוסות הלחם בארון רודף אותי כל חיי מאז שהייתי בת שבע

אז סבתא שלי באה משם...

לרגע, נעתקה נשמתי.

המספר הצרוב,

זיכרון פרוסת הלחם,

כל שנה ניצת החותם

שלא יישכח  ....

ואוו נורית איזה זיכרון מצמרר

את נושאת איתך כל השנים  ...

ריגשת את ליבי עד גדות  ...

חיבוק חזק יקרה

לילה טוב

ממני עליזה.

תודה עליזזה יקרה,

אני נושאת את זכרונותיה של סבתא שלי תמיד אתי

היא נמצאת אתי כל הזמן. 

בגיל שבע קיבלתי אותה כשבאה מהתופת ששם.

גרנו בדירה קט נה והיא הייתה אתי בחדר והיה לנו ארון משותף

אז לא הבנתי למה אני מוצאת בו כל הזמן פרוסות לחם מוחבאות.

אחר כך כבר ידעתי.

הייתה לנו אהבה מאד מיוחדת.

תודה עליזה יקרה, 

תודה על החיבוק, 

ליל מנוחה.

טראומת השואה.. גם בפסח הסתירה פרוסת לחם יבשה בארון מאחורי המגבות..

פרוסת ההישרדות שלה שיושבת אצלה עמוק בנפש מתוך הפחדים הארורים ההם..

ווואוו זה חזק נודע מצמרר ומדמיע!

יהי זכרה ברוך! 

מחבקת