התהום

התהום.

מצוקי תהילה גבוהים,

גלשתי במהירות

אל תהומות יאוש קודרים.

חלומות שנחלמו,

התנפצו על קרקעית התהום,

עת נשברתי גם אני.

והרמתי מבטי מעלה,

מחפשת דרך יציאה,

מחפשת שברי חלומות

כדי להאחז בהם –

ולא נמצאו.

וראיתי כי הדרך קשה

והטיפוס חזרה למעלה,

מלא מכשולים ורגעי משבר.

והתהום לחשה לי:

"שבי, תנוחי. אין מה למהר,

כאן למטה, בתהום היאוש

טוב יותר."

ואמרה התהום:

"אני ארקום לך חלומות חדשים

וצבעם יהיה שחור ומרשים

ומלאי תוגה יהיו."

כך לחשה ופיתתה התהום,

הבטחות שידעתי שתקיים,

כי רק חלומות של יאוש,

יכולים להפוך

למציאות של בן רגע.

אך הנה מלמעלה נזרק חוט.

חוט דק כשערה.

וקול זרח מלמעלה וקרא:

"קומי! רקמי! תפרי חלומותיך מחדש,

כי מה שווים הם חיים בלי חלום?!"

וידי רעדה עת אספתי שברים

וחרש התחלתי לתפור.

בשקט,

פן תשמע התהום ותכעס.

על בהונותיי נשענתי

ובציפורניי נאחזתי,

בשעה שטיפסתי לחזור.

כאותו מטפס הרים עקשן,

נלחמתי בדרכי לפסגה.

ועכשיו אני כאן,

במרחק של פסיעה

מהשיא.

נאחזת רק בבליטה

ובידי חלום שנתפר משבריו.

והתהום עדיין לוחשת,

עדיין מפתה אותי

לחזור.

ויודעת אני,

כי נמצאת היא בכל מקום,

עוטפת כל שיא

ומחכה לרגליו.

מחכה שאמעד שוב בדרכי,

מחכה ששוב ישבר חלומי.

אך המפחיד מכל לדעת,

שהתהום נמצאת

גם בתוכי...