הקוברה, או אם תרצו, אורלי ההודית חלק ב'

ובאותו ערב אורלי דניאליס ישבה במשרד של הספרייה כי הייתה צריכה לעשות מכתב למועצה על פיטורין לרחמים נגר כי הכפיש את הספריה

מה זה הכפיש, צילם מכתב עילג של העתליה דורפמן המסריחה ופירסם אצלו בפייסבוק אבל בזכות ההלשנה של ערקין זה נודע לה.

ופתאום מישו דפק בדלת ואמרה "יבוא"

ואז ראתה את זוהר ארגוב, לא פחות ולא יותר וקיבלה חום

"זה... זה אתה?"

"כן זה אני באופן טבעי" אמר לה

"אבל אתה מת" רעדה

"ירדתי מן העולם הבא, אני חי כדי לעזור לאנשים, אני צריך לעזור לרחמים נגר, אז מי יעזור לו? חיים משה? שושנה דמארי? מרגול? הורים שלו בפנסיה"

"הוא הכפיש את הספריה" אמרה וכבר לא הייתה בטוחה בזה

"אם אני יפתח את הפה מכל מה ששמעתי בעולם הבא על השומר שהעפת מהעבודה ואחרי זה נפטר מדום לב או עוזרת הספרנית שקיבלה סרטן או על הרבה מעשים, לא יהיה לך טוב, תאמיני לי

את מדברת על אתיקה, אבל את עושה קקה"

"חה חה חה" אמרה אורלי "היה מכתב על זה, העלילו עליי וישר העובדים גיבו אותי"

"גיבו, בטח, הם מפחדים ממך. וגם אני יפתח את הפה שלקחת ירושה של סבתא שלך על חשבון האחים שלך ולקחת הכול לעובר ושב"

"שמע, אני יביא את העורך דין שלי שיתבע אותך, יפשוט לך את העור ואני אדבר על הסמים שלקחת" אמרה אורלי

"אבל אני מרחום, אני מת" צחק זוהר "כמו ששרתי אז, בשנת 82, נדמו מיתרי קולי וכינורי בודד"

"ומה אתה יכול לעשות לי, מי יאמין למת?"

"את רוצה שאני יקלל אותך" צעק פתאום "מה את נטפלת לרחמים נגר שיהיה בריא, האדם הזה מבורך, טיליגנט ממשפחה טובה, משפחה שרעבית, שיהיו בריאים, מאמינים בני מאמינים, אוהבים מוסיקה טובה, תדעי לך, זה הבן של מורי יחיא נגר. אם הוא יהיה מקולל, את לא תדעי נחת!"

"ומה נעשה?" אמרה

"את תעזבי אותו בשקט! כאילו לא קרה כלום" אמר "ותעשי את העבודה שלך ותעיפי את המצלמות ואת המיקרופונים ואת השטינקרים שסובבים אותך כמו סביבון של חנוכה, שמה כתוב נס גדול היה פה, אבל על הסביבון של השטינקרים שלך כתוב 'נאחס גדול היה פה"

ואז הוא נעלם

ואורלי ההודית שהייתה כהה החווירה כמו שיכנאזי מליטא והתעלפה

ולמחרת בבוקר רחמים בא מבעוס לאללה וביקש לדבר איתה, והיא הייתה על הניירת ואמרה:

"עזוב, בוא נדבר בעוד חודש"

"למה את חיוורת" שאל אותה

"אה, סתם אין לי אוויר" שיקרה.

חודש עבר ולא קרה כלום, וגם בחודש לאחריו וגם לאחריו

כמו ששר זוהר "כבר עברו השנים אך אזכור הימים".