סיפורים

בקור רוח אופייני השלים את משימת השכבת הילדים. אפילו הקריא להם חצי סיפור לפני השינה והבטיח שהברקים לא יפגעו בהם משום שברקים ורעמים באים ממסיבת ענקים שמחה, נו כזאת כמו פסטי-פסטי שראו ביוטיוב, כן זאת שסבתא נעמה אמרה שלעולם לא תצטרף אליהם אם ילכו, כי אוזניים שומעות מקבלים בחינם רק פעם בחיים, ולכן צריך לשמור עליהן היטב מכל משמר.

אופיר נזכר איך התחיל אז הציע להיעזר באטמים, אבל בעוד מועד קלט את אליה מרימה גבה ומיד ירד למחתרת. הערב אליה לא הרימה גבה, הערב היא פערה את עיניה בתדהמה והמשיכה לשתוק כל, אבל כל הדרך הבייתה. אופיר נשק לילדים ויצא לסלון, שם, מכורבלת בשמיכת פליז ורודה, חובקת דוב שהיה פעם לבן, הציגה אליה-אלה-דניאלה-דניאל- דנדוש תמונה אילמת של 'כל האוניות טבעו'.

אופיר, שלא היה דור שלישי לשואה וגם לא דור ראשון להגירה בלתי חוזרת, חיבק באבירות את נסיכתו.

"הילדים מכוסים היטב?" מלמלה אליה בהיסח דעת. אופיר הנהן בידיעה ברורה שהמידע שמסר לא הגיע לנמען.

"יקרה שלי, מה הבעיה?" שאל אופיר ועוד לפני שפתחה את פיה לזעום עליו הדביק לה נשיקה חמת שפתיים ולשון. עד שנרגעה מעט, ואז המשיך:

"סה"כ לא קרה אסון: הוא היה איתך בטכסים? הוביל אותך לחופה? בא לחגוג את לידת הילדים? ..." אופיר המשיך למנות אירועים חשובים בחיי אליה וזו ישבה והנהנה בראשה.

"גם הדובי הלבן הזה שאת כה אוהבת, זו מתנה ממנו, נכון?"

אליה הניחה את ראשה על כתפו של אופיר, ממש בשקע שבין עצם הבריח ועורק הצוואר, חיבקה אותו חזק חזק, כמו היה הדבר היציב האחרון בחייה ופרצה בבכי.

תגובות