הרגע

"האמת תמיד עדיפה על שקר. האם אי אמירת אמת היא בהכרח שקר?" תהתה נעמה אבל המבטים התקועים בה לא הניחו לה. דניאל ודניאל חיכו לתשובה.

"כן, זה נכון," אמרה בהביטה אל האופק, "דניאל, אתה האבא הביולוגי של דנדוש," למרות מאמציה של נעמה להישאר קרה ומאופקת ולומר הדברים בקול צלול, בגדו בה מיתרי הקול ובסוף המשפט נרעדו כפרפרים שנחרכו.

אבל בת קול שיצאה, מי ילכוד אותה? מילות הקסם ששנים גלגלה בראשה וכמעט, כמעט, כמעט, שחררה לאוויר העולם הלמו בראשם של אהובה וביתו פותחים תיבות פנדורה.

נעמה הביטה בהם במבט מבוהל, כאדם שהתעורר ממצב של קומה למציאות לא מוכרת.

אופיר הזיז הוויטרינה ושבר בכך את השתיקה המעיקה:

"אליה, מתי הולכים הביתה? הקטנה כבר כמעט נרד..." התחיל ולא סיים, שפת הגוף של משתתפי הדרמה עצרה אותו באחת:

"מה קרה?" שאל בחרדה: "מישהו מת?" ניסה להתבדח.

נעמה ודניאל הסבו את ראשם אליו לשבריר שנייה וחזרו להצליב ביניהם מבטים.

אליה עמדה מאובנת במקומה, כמו אשת לוט שהביטה לאחור.

ענני גשם שחורים שהלכו והצטברו לאורך הזמן קרעו את חשכת הלילה בהתפרקות ברקים מטורפת.

שניות חלפו ורעם מחריש אוזניים כמו בא להפיל החומות.

אליה קפוצת השפתיים הייתה הראשונה לאסוף את עצמה:" כן, אופיר, אנחנו הולכים. עכשיו."

קולה היה כה קר, סמכותי ומורתי, שאופיר מיהר להעלים את עצמו מזירת הפיגוע לאסוף הילדים לנוס מהמקום. גם הוא הרגיש כאילו גלי ההדף מהפיצוץ במרפסת פגעו בו ועדיף להגיע כמה שיותר מהר לחוף המבטחים, הביתה.

ביורדם במעלית עטף אופיר את אליה בצעיף לבל תתקרר תחת הטיפות וחש את רטט כתפיה הדקות.

לאור נורות הלד במעלית ראה את שבירת האור בדמעות בודדות שנשרו מעיניה החומות דבש.

אליה הסתובבה ונצמדה בגבה לאופיר, כמו מחפשת הגנה.

היא בחנה את בבואתה המשתקפת במראה הגדולה, אחר כך גלש מבטה אל בבואתו של אופיר וכך, דרך המראה, בריחוק מה, הביטה בעיניו ואמרה בשקט, משתפת ולא משתפת:
"לאבא שלי עיניים חומות," ונאנחה בהקלה.

c gita