שבע שנים - חלק 6, אחרון

שמעון יצא מהאולם מרוצה. הוא החליט שבפעם הבאה יחזור כמה ימים לפני גמר שבע שנים כדי לא לבזבז עוד פעם זמן על המשפטים. מחוץ לדלת יציאה מהבניין חיכו לו עיתונאים. הוא ענה לכל שאלותיהם ובאותו זמן התקדם לעבר הכביש כדי לתפוס מונית ולנסוע לאיזו זונה. בדרך הוא עבר על יד שלולית קטנה ולזכר מה שקרה לפני למעל משבע שנים קודם, נתן מכה עם רגלו הימנית בתוך השלולית. טיפות מים אפו לכל הכיוונים ושמעון צחק, מרוצה מעצמו.

הוא הגיע לקצה המדרכה כאשר שמע מאחוריו איזה רעש. הוא הסתובב וראה שכל העיתונאים רצים אל הדלת, ממנה יצאה דליה. שמעון הצביע עליה ופרץ בצחוק. הוא צחק כי ראה את בעלה השני מזדנב מאחור, לא מעז להתקרב אליה.

מאחוריו, ברחוב עבר במהירות אוטובוס ושמעון הרגיש איך שתת-לחץ שנוצר בעקבות זה משך אותו אחורנית. כדי לייצב את עצמו, שמעון העביר את משקלו מרגלו השמאלית לימנית ולתדהמתו הבין שהנעל שהתרטבה בשלולית מחליקה מקצה מדרכה. שערותיו נעמדו באחד, הוא זרק את שני ידיו קדימה אבל תפס רק את האוויר שברח בין אצבעותיו. הוא זרק את ידו הימנית בניסיון נוסף להיאחז במשהו, אבל גם הפעם תפס רק את הרוח שלא הייתה לה שום כוונה לעזור לו. שמעון פתח פה כדי להוציא צעקת ייאוש, אבל ראה את חיוכה המר של דליה המתבוננת בו ונרגע כמשלים עם גורלו. הוא עצם את עיניו אבל בעיניי רוחו המשיך לראות איך הוא נופל אחורנית...

דליה לא הגיעה ללוויה. היא הייתה עסוקה בלברר האם היא חייבת להתחתן בשנית או שהנישואין שבוטלו חוזרים לתוקף. בעיתונות קראו לזה "פרשת היו-יו". כל מי שסבל מעודף זמן – והתברר שכאלו היו כמעט כולם– לא התעצל וכתב פרשנות על המקרה. חצי המדינה הייתה בעד חתונה מחדש, כאשר חצי השני התחלק בדעותיו בין המשך הנישואין לאיסור מוחלט עליהם לחיות ביחד. רצו אפילו להקים ועדת חקירה, אבל לבסוף הגיעו לתשובה הנכספת – רק היא צריכה להתחתן. הוא ייחשב כנשוי לה כבר.

* * * * *

פה גדי הפסיק את סיפורו והתבונן בסקרנות עלי, מחכה מה אגיד. שאלתי: "וזהו?"

"כן, וזהו. ודרך אגב, הנה הגיעה אשתי.”

אני ישבתי בפינה והסתכלתי על הזוג הזה. הם התנשקו והתחבקו כמו זוג יונים שבכל העולם לא קיים אף אחד בלבדם. אהבתם הייתה כל כך חזקה, שזה הרגיש כאילו רק אתמול התחתנו.

כשהיא יצאה למטבח, שאלתי את גדי בשקט: "זו היא, דליה, נכון?"

אבל הוא רק חייך. ואחר כך פנה אלי: "נו, מה אתה חושב על הסיפור הזה?"

"לא יודע. אולי... אולי... גם חוסר זהירות בדרכים יכול להציל חיים?"

גדי הרהר רגע על מילותיי והתפרץ מצחוק. אני הצטרפתי אליו, חושב על התהפוכות המוזרות, כאשר הטוב, הרע, הנכון והשגוי – הכול מתערבב לבלילה אחת ששמה – חיים.