בין עץ השסק לעץ המישמש

בין עץ השסק לעץ המישמש

את מלחמת ששת-הימים אני זוכרת, 

למרות שהייתי ילדה, בת חמש.

אבא חפר בור כזה, ארוך-ארוך, בחצר הענקית שלנו, 

במושב, בין עץ השסק, שעדיין שפע בפירותיו עסיסיים, 

לבין עץ המישמש, שבאותה העת, פרותיו ירוקים, 

בוסריים עד להחריד...

לבור הארוך הזה אבא קרא -בונקר.

 עמדתי על שפת ה"בונקר" ברגליים רועדות, 

אך אחי הבוגר ממני בשנה וקצת, 

כבר התרוצץ הלוך ושוב בתוכו,

והיה בועט בגושי העפר ומפוצץ אותם באוויר, 

והחול נפתח והתפזר מעלינו כמו מטרייה…

בעודי מתפוצצת מצחוק, אחותי התינוקת החליקה מידיי

 לתחתית ה"בונקר"

ובמקום שהיא תפרוץ בבכי, כהרגלה, 

היא פרצה בשאגות שמחה, ואני אחריה, 

התגלשתי ..

אמא הייתה עסוקה במטלות הבית ולא שמעה את כל ההמולה, 

שהתרחשה בחצר הבית, הגיעו ובאו גם ילדי השכנים.

אבא כן שמע, אך משך בכתפיו והמשיך בעבודת החפירה, 

הוא רצה להספיק לסיימה, בטרם רדת החשכה...

זה לא מצא חן בעיני אמא-אמרה: שהגיע הזמן 

לקטוע אותה בעודה באיבה

 (להפסיק את החפירה בשלביה הראשונים) 

ובאבא קצת גערה-החפירה הזאת תביא אסון, 

עוד לפני שיגיעו הטייארות של נאסר...

אמא לא צחקה לראות את כולנו, את הקטנטנים שלה, 

בתוך הבור, מכוסים חול, מכף רגל ועד ראש..

רק עינינו גילו חיים

אבא הפסיק לחפור

ביום למחרת, אמא אסרה עלינו את המשחק החדש, 

בין כה וכה הודיעו שנגמרה המלחמה, 

הבונקר נעלם.

חשבנו שיבואו החיים היפים, בנו מקלטים, 

מקלט אחד, לכל שורה ובמושב, בסך הכל שלושה מקלטים, 

עם שיפוע כזה...עליו גלשנו וגלשנו 

לילדים , היה משחק חדש.

אך לתוכן המקלט לא הייתה גישה 

דלת הפלדה תמיד - תמיד היתה נעולה עד

מלחמת יום - כיפורים 1973…

לילי  א.…