להב הסכין

להב הסכין בהק בחשכה

הבוץ היה קר ורטוב וכיסה את גופי כמו שמיכה. רעדתי.עיניי בהו באפלה וכוחי תש ,רגליי התאבנו ומיאנו לזוז,ידיי גיששו באדמה הלחה כמי שרוצה להיאחז במושכות בכדי לקום.לא ידעתי היכן אני .חשכה מסביב אין זיק אור שיתווה את דרכי, נשענתי על מרפקיי ודחפתי גופי למעלה ,התרוממתי.שוב נפלתי ושקעתי בבוץ. 

השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, שמש חורף חמימה שוקעת לה אט, אט במערב, מפנה מקום לרוח ערב קרירה החודרת דרך חלונות ביתי הפתוחים.

הגפתי את תריסי חלונות חדר השינה, החלפתי בגדיי,אספתי את שערי הזהוב בתוך רשת , חבשתי את הפאה, לבשתי את המעיל, והתחלתי לארוז את הבגדים בשתי שקיות גדולות, ליד דלת הבית נעלתי נעליי, אמרתי שלום ויצאתי לקיים את המצווה, כמו בכל יום חמישי בשבוע.

שמואל הבטיח לבוא היום מוקדם מהישיבה, על מנת להיות עם הילדים כשאני מסתובבת לחלק את הבגדים המשומשים. את הבגדים אני אוספת פעם בשבוע מארגון נעמת שנמצא במרכז העיר.

המשכתי בדרכי וחלפתי על פני ארבעה בניינים עד שהגעתי לביתה של שושנה,הקשתי על הדלת והמתנתי, יעל בת החמש פתחה לי את הדלת,"יעלי, איפה אמא?" שאלתי, "אמא הלכה לבשל לסבתא" ענתה. "טוב יעלי, הנה הבגדים שהבטחתי להביא לכם" , הנחתי את הבגדים בכניסת הבית ונפרדתי לשלום.

הלילה החל בחשכה שזחלה וחדרה לרחוב החרדי, נשים בשעה כזו כבר כמעט לא פוסעות בו, הגברים בלבושם השחור נראים כמו צללים מהלכים ומי שטליתו בידו זהר בעלטה כמו אור נר קטן.

שמואל בטח מאכיל את הילדים כעת ומשכיב אותם לישון. שבעה ילדים , שבע נשמות טהורות והוא רוצה שהשם ייתן לנו עוד .

את שמואל הכרתי בשידוך של רב הקהילה, בחור ישיבה צעיר ויפה תואר, ואני נערה רזה ותמירה שתחת מעטה הלבוש הארוך אין רואים את רגליי הארוכות, את חזי השופע ואת שערי הארוך. התחתנו בצנעה וקבלנו בית בן שני חדרים ברחוב בצפת, בית ישן וחמים,אוויר צח ועם המון אהבה בו.

המשכתי ללכת במורד הרחוב לכיוון ביתה של דליה, לפתע הרגשתי יד חזקה לופתת את צווארי, ויד שנייה אוחזת בסכין מטבח ארוכה ומאיימת על פניי.

"תשתקי ותלכי איתי !", אמר הקול שמאחוריי, ספק נער ספק גבר, והיד לפתה בחוזקה את גרוני, המשכתי ללכת עד הגיענו לחורשה רחוקה מהכביש.

לא דיברתי, אולי אם אשתוק ישחרר אותי. המשכתי.

הערב כבר מזמן ירד ואפלולית כיסתה את המקום, הקול חזר ואמר,"דתייה מסריחה, אתם חושבים שמגיע לכם הכול!", הוא העביר את הסכין ליד הלופתת את צווארי, ועם ידו השנייה הוריד לי את המעיל וזרק אותו לרגליו, דרך עליו וגולל אותו בבוץ, גחן עלי והתחיל להפשיט אותי.

אני צעקתי לעברו,"אני בהריון ואני אהיה טמאה לבעלי!"

"תשתקי!" צעק,"ואם לא, אהרוג אותך!".

חמתו של הבחור גברה, והוא התחיל למלמל כל מיני דברים, ובו בזמן הוריד את מכנסיו, עלה על בטני וקפץ עליה וצעק,"דתייה מסריחה עכשיו גם ילד לא יהיה לך!".

חוד להב הסכין, הבריק באפלולית הלילה, עיניי התמקדו על קרן האור הזו.

הוא משך את תחתוניי וקרע אותם. גופי קפא באדמה הרטובה מגשם אתמול. קיבתי התהפכה ורוקנה את ארוחת הצהריים על פניי וצווארי.

הפאה ניתקה מראשי.

להב הסכין לא מש מעיניי. שתקתי.

משסיים, עמד על שתי רגליו ואמר "דתייה מסריחה, עכשיו עשיתי אותך זונה!".

עלה על בטני והתחיל שוב לקפוץ עשרות פעמים ואמר,"יש לך מזל שאני לא הורג אותך!" צחק צחוק רועם.

בתוך חשכת הערב, ראיתי את ברק להב הסכין הולך ומתרחק ממני במהירות.

אני לא זוכרת כמה זמן שכבתי שם, מתי קמתי והגעתי הביתה, אבל את חבילת הבגדים השנייה לא מסרתי לדליה, היא נשארה בבוץ.  

רחלי גבאי 

נכתב לפני כעשור