את הפרודיה הזאת כתבתי לתחרות סיפורים על אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב של הסופר דן בניה סרי.
משבא נפתלי סימן - טוב אל החצר, עמדו עליו תרנגולין של בית לולן וקרקרו לו שירה של שחרית. מיד פיזר רגליו אל צדדיו קימר גבו והשליך להן זרעונים מבית המטבחיים של אשתו עליה השלום. פלור פלור פלור היה מפלרפלר להן בשפתיים שרוקות שיואילו לעוט על סעודת מצווה זו.
עמדה עליו תרנגולת אחת בכעסה והיתה מסרבת לקרב עצמה אל בין אחיותיה. זו היתה הצנועה והחסודה שבהן.
פלור פלור היה מרמז לה בפיו ובעיניו.
אפס. היתה מנקה במקורה חבית וסביבותיה.
"בואי!" היה אומר לה בלשון בני אדם.
היתה מצניעה מקורה בנוצותיה.
"תשאירי למחר" היה מתחנן לה.
"אנקר רק רצפה." היתה מתזזת בו בעינה ומנקרת סביבותיה.
היה מחזר אחריה לתפסה והיתה ממהרת ומסתרת עצמה מאחורי השיבולים.
מתעקש היה בשיבולים.
"שאביא לך עוגיה", מבקש לה בקול ענות חלושה.
"לא!" היתה מגביהה צווארה מנערת בראשה ומפרפרת במקורה.
"תסתכלי איך את רזה"
"אבל אני אוכלת" מנקרת היתה סביבותיה ביתר שאת.
משרואה היה אותה עושה במקורה ולא רואה לו, היה מקפץ באחת לתפוס לה בזנבה.
היו מסיחין דעתו הצרצרים והיה נופל מלוא קומתו ארצה.
משהיה נופל, היתה צוהלת לה בקרקורי שמחה ואצה אצל שובך הציפורים.
-חכמה היא- היה אומר בלבו, שיודעת מקומה להיכן לנוס.
מאץ היה מהלכו ובא אצל השובך.
פלור פלור פלור היה קורא לה. אך זו, משקופצת היתה ובאה בבית הציפורים שוב אינה חפצה לירד.
בצר לו הולך היה לו נפתלי ומביא אליה מגבת של דמעות ומותח אותה אל נגד עיניה. משהייתה מתביישת לה בין נוצותיה היה ממהר ושולח ידו אל הקן לתפוס לה בזנבה.
*
פעם אחת הצליח לתפוס לה בזנבה. מיד הפך זנב זה פניו לזנב עכבר עיניה נתעכברו במקומן וכרבולתה נשרה ממנה.
עד שנזעק אל אחוריו ראה והנה עכברה קטנה רצה לה אל בין רגליו.
נבהל ונזעק ממקומו. בא אל המטבח והנה רעל עכברים מקפץ לו על השיש ומכל גרגיר נולד לו עכבר קטן. ומתרבים אלו ככוכבי השמים לרוב מתרוצצים ורצים הם הנה והנה. יורדים מן השיש נוזלים לרצפה ובאים לו בין רגליו ומכנסיו. עוד לא סיפק לומר שמע וכבר מלאה הארץ אותם.
קם והלך אל חכם דואק לשאול לו בעצה על שבאה אליו זו פלורה בדמות החיה.
כך אמר וחשבו אותו חכם למשוגע. ובכל זאת שאל אותו:
"ומה עוד"?
אמר לו דבר הרעל.
שאל מניין בא?
אמר היא הביאה אותו.
" המתה?"
"החיה."
"ובכן ממנו מתה?"
"אפשר."
"אפשר ידו היתה בכלל זה?"
"שתק"
משהחל בשתיקה זו, לא חדל ממנה עד שיצאה נשמתו באחת שם בין כותלי בית הסוהר המעופשים שבעיר העתיקה.
משבא אל קבורתו לא היו שם, אלא חכם דואק, ארוג'אס השדכן ועכברה אחת קטנה שהציצה לה בגאווה שם מאחורי הסלע.
