יצירות אחרונות
משייטת כאוניות (0 תגובות)
אסנת אלון /שירים -28/04/2024 03:51
כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (0 תגובות)
שמואל כהן /שירים -28/04/2024 02:53
מגדל מילים (1 תגובות)
אילה בכור /שירים -27/04/2024 20:56
זְרִיחָה חֲדָשָׁה (1 תגובות)
אביה /שירים -27/04/2024 18:08
שאני אפחד? (4 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -27/04/2024 13:43
הראיון (3 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -27/04/2024 11:09
ימי התכלת העזים (2 תגובות)
אסנת אלון /שירים -27/04/2024 03:49
סיפורים
תוויםתו מחיר היה הדבר שהכי הפחיד אותי בעולם.
אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי תו מחיר. עמדתי בקופה לאחר התשלום ולאט לאט
חילחלה בי ההרגשה שמשהו בי לא בסדר, שזה לא אמור להיות ככה. זה היה מפתיע כי בדרך
כלל בשלב זה עדיין הייתי בתחושת העילוי והריגוש של הקנייה. שילמתי לקופאית, ונעתי
לכיוון דלת היציאה. "הקניות
שלי, קניית נעליים, למה זאת בעיה בעצם?" שאלתי את המטפל שישב מולי
"אני יכול
לקנות רק זוג אחד" אמרתי בקול רם בחלל האוטו, נאחז בהגה חזק יותר ממה שצריך. הבטתי מבט אחד
ארוך לעבר חנות הנעליים. מה שהמתין לי שם הוא 15 דקות של ריגוש, חיוך וחצי, תו
מחיר, הבטחה כוזבת, ובחילה ממושכת. הבטתי לעבר הרכב – מה שהמתין לי שם הוא אנגימה,
עטופה בסוד, מכוסה בתו חנייה. צילצלתי בפעמון
הדלת ביד ימין. ביד שמאל אחזתי בדוחות, ובראשי אחזתי בסיפור יוצא דופן. "אורה?
אורה ברדינצ'קי?" שאלתי
"התמוטטות עצבים?" רציתי לספר לה
משהו שיעזור. ששנינו עברנו חוויה קשה באותו חניון, ששנינו חווינו פחדים ושנינו
יכולים להתמודד איתם, שתווי המוזיקה שלה נותנים לי השראה להתמודד עם תוי המחיר שלי,
או לפחות העניקו לי הסחת דעת. תגובות
גלי צבי-ויס
/
מנגינת הלב
/
16/08/2020 16:46
שמואל כהן
/
נעלי סניקרס וורודות..
/
24/08/2020 14:13
רדמילה מארדר
/
אכן סיפור מרגש...
/
01/09/2020 21:50
התחברותתגובתך נשמרה |