שירים

סיפור שאולי לא היה ראוי כי יסופר- ובכל זאת....

ילד בן שתים עשרה  הייתי וזה היה בפסח 1959 בחדר האוכל של קיבוץ גלילי

על כביש עכו צפת.

ילדה יפה עם שיער ערמוני נכנסה פנימה . היום אני יודע שהיתה בת ארבע עשרה.

לא היתה יפה ממנה בעיני , ופרשייתי איתה ראויה אכן לסיפור ארוך מאד בפני

עצמו. סיפור מהספרים ממש. של דרך אלף מילים.

עוד יסופר.

נניח לו כעת ורק אציין את מוצא פיה המיידי של אמי :

" כזו אני רוצה שתביא לי".

והמילים האלו רדפו אותי לאורך ימים ושנים.

אמי היתה ליטאית ססגונית שרק יופי גובה וחוכמה  קיבלו אישור הצטרפות

למועדון החברים שמיסודה.

" כשנכנס מישהו בדלת" היתה אומרת  " והוא גבוה ויפה : נקבע הרושם הראשוני לתמיד,

אפילו אם  לאחר זמן רואים שהוא מטומטם " .

ברור שלא ממש הסכמתי עם אמת חיים מפוקפקת שכזו , אבל שמחתי שלפחות

היתה לי תעודת ביטוח אחת לדרך: המאה שמונים ושבעה ס'מ , וגם הידיעה

שהכל אני כן – אבל מטומטם אני לא.

וכך זרמו להם החיים. מראש קבעתי לעצמי שאמצה את יתרונותיהם ואספוג

אכזבותיהם ככל שיהיו , אבל לא אמהר לשום מקום – בניגוד לבני מחזורי

שמיהרו לבוא בעולה של ברית הנישואים בתחילת גיל העשרים שלהם ,

והבנות – אף מתחת לכך.

התגוררתי בדירת רווקים ששמה יצא לשימצה בשל המסיבות שאירגנתי

ואשר טרדן את מנוחת השכנים. היו לי חברים שבאו והלכו ( איפילו כתבתי

על זה שיר) – וכמובן פרחים ונערות על הדרך.

מתוך מבט ליום סגריר ( בו אצטרך להציג את המאושרת – בספק אולי ...-

לפני אמי )  העדפתי חברת אשכנזיות , רובן צפונבוניות עד שיום  בהיר

אחד נפלתי שדוד בקסמי המזרח . המזרח הקטן יש לומר. כולו מטר

וחצי גובה ומשהו כמו ארבעים קילו משקל.

ועכשיו – לך תעביר אותה במכס .

ראשית לכל טילפנתי ללוס אנג'לס לדווח לאחותי שהגיבה מיד בשאלה:

" היא משלנו?" 

" לא" עניתי , ולבי בל עימי.

" אז תחכה עם אמא " אמרה " אני כבר אכין אותה".

ובינתיים קיבלה המיועדת הוראה לקנות נעלי עקב – שבהן מעולם לא

הלכה- צנועה וטובת לב שכמותה.

כדי להעצים את הופעתה היא קנתה לעצמה גם מכנסיים ירוקות,

בצבע עז שלעומתו השיר האגדי " שדות ירוקים" עובר למצב לחישה –

ובינתיים נפניתי אני לגשת לאמי לצורך ההכנה המייסרת.

הגו בנפשכם ששעת חצות היתה זו. וגם את התאריך אני זוכר.

22.9.1976. ארבעים וארבע השנים שחלפו מאז לא היקהו דבר

מעוצמת המתח אותו חשתי עת נקשתי על דלת ביתה.

היא כבר היתה בפיז'מה. עייפה מליל עבודה במערכת " דבר"

מתקתוק הטלפרינטרים ומניהול לשכתה של חנה זמר המנוחה.

היא לא היתה מופתעת יתר על המידה, שכן התגוררתי בקירבת מקום

והיא התעקשה שאבוא לקחת כריך לעבודה יום יום.

" אמא" אמרתי " זהו, אני מתחתן".

היא נעצה  בי מבט שבו נקוו המילים אותן טרחה לומר לי מאז

היותי בן שמונה עשרה : " רק שתדע שאם אתה מתחתן – אני: או מפסידה בן

או מרוויחה כלה. "

מי זו? שאלה.

היא בסדר גמור, אמא, אמרתי – חש את האבן יורדת אט אט .

מה היא עושה. ? אה, רגע... בת כמה?

עובדת  בבנק דיסקונט אמרתי. והיא כמוני. 28.

"אז רווקה זקנה...".סיננו השפתיים שכל חייהן הטיחו כל מה שרק שניתן

כדי לפצוע לבבות תוהים ותועים..

אבל גם אני , אמרתי...גם אני 28.

" גבר זה משהו אחר" אמרה.

מאיפה היא?

וכאן חשתי כטנק העומד מול חומת ברזל. איך תכיל אמי את הידיעה

שכלתה העתידית מתגוררת בפרדס כץ?

" היא גרה באזור החילוני  של בני ברק" שיני נקשו ממש .

" יש דבר כזה בגלל" שאלה. הלגלוג ממש איים לפרוץ  , אבל

היא נשארה מאופקת.

יש גם יש , אמרתי. שואב אויר לקראת השאלה הבאה שידוע

ידעתי כי תגיע.

" ומה עושים ההורים שלה ?"  שאלה

וכאן מצאתי מהרהר עמוקות כיצד אשווק את חמתי העתידית, אפורת המבט

והפשוטה והטובה , ילידת בבל זו המורטת עופות בשוק התקווה  בדוכן

של מנשק'ה גיסי העתיד לבוא.

" המשפחה  בעסקי בשר " גימגמתי  " הם ממש בסדר".

 " יש להם מפעל"? שאלה אמי בסקרנות. כאילו שלא ידעה.

ואז הגיעה השאלה הקשה מכל. גם הצפויה מכל.

" מה היא"?

" אני לא בטוח " עניתי " היא נראית רומניה כזו. זה לא ממש עניין אותי,

אמא"

" והיא גבוהה?"

אלוהים. איך אצא מזה.

" היא מינאטורית " עניתי . " מיניאטורית אבל פרופורציונית".

לקח לאמא מספר שניות לעכל את העובדה שיצור גמדי -בעיניה-

מצטרף למשפחת ארזי הלבנון שלה ,הגם שביתה – אחותי שתחיה –

הנה ממוצעת גובה  בהחלט.

היא נעשתה ממש עויינת.

" למדה משהו"? שאלה את בנה יקירה שאמנם " עשה בגרות"

וגם למד שלוש שנים באוניברסיטה, אך כל שנה – משהו אחר.

" היא לומדת ספרות" עניתי, והשקר ביצבץ בין שפתי כמו מטפחת

אדומה לפני שור זועם " באיזה אוניברסיטה משהו".

אמי ניגשה למקרר והוציאה את הכריך.

" מחר אעשה לך הכרה איתך  " אמרתי , ממהר לברוח כל עוד נפשי ביץ

המחר המדובר היה ערב שמחת תורה.הגענו אליה בדחילו ורחימו.

אלוהים עשה לי חסד ושלח את מרי דודתי מניו יורק כדי שתשהה איתנו

ברגעי המפגש הגורלי ובסצנת האימים שהתרחשה.

אמי ראתה את המכנסיים הירוקות. נכנסה למטבח והכינה קפה.

היא חזרה עם הספלים ועוגת הקינמון ( אלא מה) .

את הקפה היא קירבה אל מרי ואלי בעדינות.

ואל כלתה? אבוי. גילגלה את הצלחת  בתנועת זילזול שעד היום

מהדהדת בליבי באימה מהמחשבה מה היה קורה אם היה

הקפה נשפך על המכנסיים הירוקות.

הדודה מרי, תהא מנוחתה  עדן, קראה את הסיטואציה אל נכון ושעה

ארוכה גילגלה עמנו שיחה על נפלאות מנהטן.

משם גלשנו ארבעתנו לפיאט 600 שלי. אמי לידי  ומרי ורחל ( תכירו...)

מצטופפות מאחור.

זה היה ערב שמחת תורה. הגענו לביתו של דודי שם קיבלה אותנו

בעליצות ילדה בת תשע שדאגה, עם שני אחיה  דני ורוני לרומם

את רוחנו . לילדה קוראים אסתי זקהיים.

לא אלאה אותכם בסיפורים על מערכות יחסים ודומיהן. רק אספר

שאמי בסוף ימיה לא יכולה היתה לחלום על מישהי טובה יותר

לטיפול בה בזמניה הקשים באמת. ודי לחכימא.

תגובות

גלי צבי-ויס / האנושיות / 09/08/2020 06:50
אודי גלבמן / בהחלטוכשנכדתה,בתי, שא� / 09/08/2020 07:00
אורנה / ואכתוב שוב: נפלא שאתה מעלה ללא כחל ושרק אלו הדעות / 09/08/2020 08:33
אושרדור / לאודי / 09/08/2020 13:59
מרים מעטו / ~king~ / 10/08/2020 08:03
אהובה קליין / אודי היקר. / 12/08/2020 07:34