ועוד נגיע

היא עולה אליו,

ברגליים כושלות.

עולה על ההר.

על השביל העולה-

רואה עקבות רגליים קטנות,

של ילד,שהלך,שעלה.

לפתע נעלמות עקבותיו.

היא נבהלת,

אך מביטה למעלה,אליו לעזרה.

רואה שבעיניו מבט מעודד:

"אל תדאגי ילדה,הכל יהיה בסדר."

וכן,במקום עקבות הילד הקטן-

יש עקבות אדם מבוגר.

עקבות עמוקים,

מרימה מבט שואל.

"כן" הוא אומר

"זהו אדם הנושא את הילד."

העקבות פונים לשביל אחר משלה,והיא ממשיכה.

הנה עקבות אישה,נראה שקשה לה ללכת.

העקבות עמוקים,קשה לה מאוד ללכת.

אך ככל שהיא עולה בשביל,

רואים אותם פחות עמוקים,ופחות.

היא קצת מפחדת,ומרימה ראשה,

ובעיניים למעלה מבט:

"טוב לה,אל תדאגי."

היא נרגעת,ליבה שב להלמותו הקודמת.

רגליה הכושלות,כבדות,קשה להרימן.

'עוד קצת מאמץ' לוחשת לעצמה.

ליבה מאיץ את פעימותיו,נשימותיה כבדות.

היא מפחדת להישאר באמצע השביל,באמצע דרכה.

ושוב,כמקודם-נושאת עיניה למעלה,

למחכה לה.

ועיניו שופעות רוך,

והן אומרות לה:

"קומי,קומי"

והן מתחננות:

"בואי אלי,אני אוהב אותך.

רק עוד כמה פסיעות".

היא לוקחת נשימה,

נשימה עמוקה,שמכאיבה לה בצד....

היא הגיעה אל ראש ההר.

השיגה את מטרתה ואלוקים אומר לה:

"ילדתי,לעולם אל תתייאשי.

כי אם תרצי-אין זו בעיה.

זה אולי רק גבעונת קטנטנה-

עליה צריך להתגבר.

עוברים אותה,

והנה עוד מכשולים,

אך גם אותם תעברי.

לנגד עינייך כבר המטרה,

ואליה תגיעי.

זכרי ילדתי-אף פעם אל תתייאשי."

הוא מחבק אותה,

ידיו עוטפות אותה בחום.

היא מרגישה קלה,כמו נוצה.

ויודעת:

היא לעולם לא תתייאש.

(אדר א' תשס"ה)