איך זה קורה?

ואני שואל את עצמי איך זה קורה, שבן אדם קורא את כל הטקסטים שלך, ולא משנה כמה משתפכים, עמוסים ברגש, שטופי דמעות ומילים חמות ואמיתיות שכתבת בשיא כל התחושות שמציפות אותך, ועדיין לא קולט שכל הברה בטקסט הזה, ארוך ככל שיהיה, נכתבה עליו?

לא מצליח להבין איך אפשר לקרוא את המילים, פעם, פעמיים, חמש מאות פעמים, בקול או בלב, ולא לדעת שזו דרכו של האדם שעומד מולך לומר לך כל מה שהוא שומר בפנים.

איך אפשר לפספס את ניצוץ התקווה בעיניים של האדם שמולך, שמייחל לרגע שההבנה תיפול עליך ותגאל אותו מהצורך למצוא דרכים נוספות לשטוח בפניך תהומות של רגש?

איך אפשר לשקוע במילים, בהקלדה המהוססת, ברמזים השתולים בכל ציטוט וסימן פיסוק בטקסט הזה מבלי להיתפס בתחושת דז'ה וו שלא תעזוב עד שלא תביט במראה ותתמודד עם התובנה.

כתבו על זה אינספור שירים, אינסוף ספרים, אבל אף אחד לא הכין אותי ולא לימד אותי לשתוק בהמתנה מייגעת, לצעוק בלי קול - רק בכתב.

אף אחד לא לימד אותי שלמרות שמתוך הפחד שלי להתוודות על הרגשות ועל אף שאני שומר אותם מאחורי סורג ובריח, הם צפים בכל פעם שאני מביט בך וזורחים לי ישר מהעיניים. גם את לא סיפרת לי את זה, שמעתי מאחרים.

אני כותב לך כמעט כל יום, אני אפילו מניח לך לקרוא הכל, לשוטט בנבכי המחשבות הסבוכות שלי, אבל איכשהו את אף פעם לא רואה את דיוקנך בכל פינה, לא שומעת את צליל קולך מהדהד מבין השורות.

ואני, לי נותר רק לחכות בינתיים ולכתוב לך עוד טקסט ארוך, לתת לך עוד חלק שלי ולקוות לטוב.