אווה

מרוב שעמום

או

מדגדוג הכמיהה

או אולי פשוט

מתוך סקרנות

אווה מסיטה את הוילון

והוא מתעופף ומלטף לה עם ריח של אבק על פניה.

היא מאמצת את שתי עיניה,

כמו פותחת את זום המצלמה לאפשרות המירבית.

אוֹר.

דולקת שם מנורה בחדרו שממול. אור צהבהב.

צללית חולפת לרוחבו של החדר.

"אולי אקנה לה עיתון של מחר", הוא מהרהר ולא בטוח אם מישהו שמע את המחשבה שברחה.

"מגולגל ועטוף בגומיה אניח ליד סף ביתהּ. אוסיף שם מילה בעט דיו, שאי אפשר יהיה למחוק."

הוא גורר את נעלי הבית שלרגליו אל החדר הפנימי ומכה באגרופים ריקים על הקירות הלבנים. 

"אולי היא תביט בי דרך חרכי התריס והאוֹר יצייר לה קמטוטי מבוכה, שיתנו בי אושר לשרוק לעצמי מנגינה –..."

"אווה?!"

לא עונה