משמעות ומילה. © על פי נושא של במת הדיון שהעלתה נורית ליברמן

הגעתי לבקר אותה בקיבוץ הוותיק. חיפשתי חמלה מלווה אהדה שבעטה בי. פניה היו חתומות הביטה בעיניה הקטנות הפעורות על פני כאילו רוצות לומר

"מה זאת רוצה ממני". הביטה במטפלת בבית האבות וחתמה

"לא מכירה"

פניה המבוהלות כמו שפכו מים קרים על פני.  ניסיתי לעשות מאמץ  שתכיר כדי להשיג משהו ולא נחלתי הצלחה להציל משהו מזיכרונה. קראה את שמי ששרטתי בדף כפי שהציעה מטפלת בית האבות אולי המילה הגדולה ששרטתי לעיניה תזכיר לה בזיק מי אני, את האהבה שליכדה בינינו מזה חמישים שנה.

הברה אחת יצאה מפיה "אה".

 כמו גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (שיר השירים ד יב).

כאילו מתוך שינה עמוסת ימים חזרה על שמי, היא לא חייכה את חיוכה המופלא בכל פעם שנפגשנו, הפעם פניה מבוצרות באי זיכרונה.

ישבתי כרבע שעה לידה דמעות זולגות מעיני, שתי בנותיי בחוסר סבלנות דוחקות בי להפסיק את התעלול שאחזתי בו בכוחותיי האחרונים בשעה המצומצמת  שנותרה לי בקיבוץ הוותיק .

 היא הביטה בתמונה בקיר ליד שולחנה שבה מצולמות חיות הג'ונגל

"תראי עד כמה הן פרימיטיביות". ולא הוסיפה.

בנותיי רצו לראות את הקיבוץ כמו שהיה פעם והכל השתנה, בית הילדים בו גדלתי היה בשיפוצים ואי אפשר להיכנס. ולא יכולתי להראות להן פיסה מהעבר.

עמליה חברת הקיבוץ ובת כיתתי שמחה לראות אותי בחברת בנותיי ושתי נכדותיי, הן כעסו עלי שלא זכרתי שבילים וגני ילדים.

אמא, גם את מאבדת את הזיכרון".

עמליה הייתה לנו מורת דרך בגשר הזה בין עבר להווה.

עברו שנתיים תמימות מאז ביקורי בקיבוץ איני מתקשרת לשאול, מודעות האבל המפורסמות לעייפה באתר האינטרנט מודיע על פטירת חברי הקיבוץ הזקנים והתשושים.

"עוד שנתיים אהיה בת מאה". הוסיפה. שמה עדיין לא הופיע באלה ההולכים לעולמם.