סיפור פשוט בן זמננו - לכבוד שבת

נהניתי להיות אתמול באשקלון, אצל חברתי רעיה. 

הבוקר שמתי פעמי חזרה הביתה. חיכיתי ארוכות לקו 300.

הנחתי את המזוודה בתא המטען, שלמתי כרטיס. התיישבתי.

ורציתי לשלוף את האייפון לספר רעיה שאני כבר באוטובוס .

והנה שומו שמיים אין אייפון.  שוב ושוב חיטטתי  בתא השייך

לאייפון ובכל התאים האחרים... ואין. ירדתי מהאוטובוס ברגע

האחרון לפני שיצא לדרך.  על הספסל בחוץ שוב הפכתינואשות

את התיק. ללא תוצאות.

הסדרן של אגד אישר לי את הכרטיס לשימוש חוזר ומיהרתי

במונית חזרה לרעיה.  היא עדיין לא שבה מהקניות. ישבתי

על מדרגה  וחיכיתי. כשרעיה הגיעה סוף סוף ופתחה את הדלת,

חשכו עיניי. האייפון לא היה מונח על הכורסא. המקום האחרון

שזכרתי שהשארתי אותו.  חשתי ממש מחנק בגרון, שאין לי אוויר.

בתזזיתיות פתחתי את המזוודה - לא. מתחת לכורסאות - לא.   

הוצאתי אחד אחד את החפצים מהתיק.  ו... פלא פלאהאייפון

נמצא בתא, שבדרך קבע שייך לו, ושאותו בדקתי פעמים איןספור...

רק כאשר נסעתי חזרה לתחנה מרכזית של אשקלון, וסיפרתי את

העניין לנהג המונית,  והדגשתי בפניו את התלות שיש לי במכשיר.

כמה הוא מציל אותי, כי איני עצמאית כל כך ואיני בעלת ביטחון עצמי. 

ושאני יכולה להתייעץ עם המכשיר הנגיש הזה בכל ענין ובכלעת -

רק אז הבנתי למה נדרש לי כל הסיבוב המוזר הזה.  כילפתע ראיתי

מדבקה במכונית שלפנינו ובה היה כתוב:  ״בטח בשם״.  

וממש מול מושבי במונית, משך כל הנסיעה : חזרו עיניי ונאחזו בכתוב

במדבקה:    ״הודו לשם כי טוב״.

כי לשם כך היה כל הבלבול. כדי להיזכר: במי אנו תלויים , מי הוא

התשובה לכל שאלה שלנו, ולמי אנחנו אמורים להודות ללא הרף.  

כמובן, לקדוש ברוך הוא, הטוב והמיטיב. שגם האייפון וכל פלאי הטכנולוגיה

הם מתנותיו, וכמו כל דבר עלינו להבין שכל אלו הם אמצעי ולא מטרה,

ובכולם עלינו להשתמש במידה הנכונה.

על כן, נשים מבטחנו בשם, ונודה לו, כי רב חסדו. והכלמכוונן

אותנו להתקרב אליו ולדבוק בו.  ולצפות תמיד לישועתו.

ומתנגנת בי כרגע ההוראה: "עבדו את השם בשמחה ובואו לפניו ברננה".

שנזכה וישיש עלינו אלוקינו כמשוש חתן על כלה.