מכתב לכם (להורים)

יום האזכרה - בשם שלושת האחים

היום זה יום מיוחד.

יום שמחדש עצמו, כל פעם בצורה אחרת.

יום שהמנגינה בו, לעולם לא נגמרת.

יכול לדמיין את פנייך, אמא, מתכווצים

במבט עלום... ואת פניך אבא בלי תזוזה, במבט בלום...

אולי זה יום מיוחד,

כמו כל יום אחר במדינה הזו,

שנהיה בשנייה, מאידך, כזה סרקסטי וחד.

מגיסא עובר, ממש טס, בלי שליטה,

ואתם ממוקמים בישיבה על כס הפליטה.

הפליטה מדאגות, מרצונות, מאכזבות

מחגיגות והגיגים,

שקטים להבדיל, כמו דגים.

פטורים מהגשת חשבון נפש,

מדריכה במקום, הגנה אובססיבית,

הסברים, ובחישה ברפש.

מן איצטלה של תקופה נאיבית.

מטורפת, משוללת חופש.

מבחינתי זה יום היסטורי,

אתם עדיין שם מתכווצים בלי תזוזה במבט עלום, בלום...

השנים עפות להן באכזריות.

הכל רחוק נורא, וזה מתרחק כל כך,

עד כדי צורך לפתוח ספר בכיתה,

בכיתה של זיכרונות,

כדי שלא נשכח. לפעמים קצת לבכות.

ובעצם, כל שנה זה מתקרב יותר ויותר.

שוב מחדש אני מרגיש, שלעולם לא אוותר.

לא אוותר לכתוב לכם מכתב, באופן קבוע

אולי כדי שאוכל להשתחרר סוף סוף מאותו ריבוע, קיבוע.

על כל פנים...

הכתובת שלי עדיין כאן מעל האדמה,

מחכה לקול המיוחל, הקורא לכם, לחזור מעט לאחור.

אולי כך אזכה לתשובה, על כל שאלה

שמעולם לא נשאלה. וכך לנצח לזכור.

אולי זה יום היסטורי,

בתנאי שהיסטוריה זה מושג זניח,

אז אולי נוכל לתמיד, את המחלוקות להניח.

כך או כך...

אנחנו שלושתינו עדיין כאן,

חובקי עולם,

מארה"ב בואכה הבלקן.

עוסקים בהישרדות ובטיפוח העתיד,

בלי לבקר יותר מידיי מי מחפף ומי מתמיד.

פשוט נפגשים ושומרים על הגחלת,

עד שמישהו בלי סיבה,

אולי, יחליט אחרת.