בלתי צפוי / גליה א.א

27.9.2015

בלתי צפוי / גליה א.א

היום תורי תורנות אצל אמא בביה"ח בהרצפלד.

אמא דואגת להקשות עלי את החיים -

לא אוכלת בכלל את ארוחת ערב שבת, לא נוגעת ולוּ כזית,

דוחפת מעל פניה את המגש, באצבע צרודה.

"אמא, תאכלי משהו, משהו קטן, משהו קטנטן? משהו."

הבשר רך, מעולה, הפירה יציקה רכה.

המרק בושל באבקה תפלה - הירקות לא מזוהים.

בספל רסק מוקפץ של תפוחי עץ.

אני דוחפת את המגש המלא אליה

והיא מחזירה אותו בדחיפות קלות לאמצע השולחן.

אמא:     "אני צריכה לשירותים."

אני:       "עכשיו אוכלים."

אמא:     "אני לא רוצה, לא רעבה."

אני:       "את רזה."

אמא:     (עם הכתפיים) "אז מה?"

אני:       "אמא, את רוצה לראות תמונות?"

אמא:     (הכתפיים מדברות.)

אני:       "אמא, לא זזים מהשולחן עד שתטעמי משהו."

העובדת בכחול:  "סיימתם לאכול?"

אני:       "עוד לא. תראי, נשאר הכול."

אמא:     "אני צריכה לשירותים."

אני מתייאשת.

אני:       "טוב, אמא, בואי. לאן את רוצה לנסוע (בכיסא הגלגלים)?"

אמא:     "אני רוצה לישון."

אני:       "טוב, אמא, בואי אקח אותך למיטה."

אמא משחקת במיטה עם פיג'מת בית החולים,

פותחת לחצניות ואני סוגרת.

הידיים מבקשות להתחבק

לא רוצות להנתק.

אני:       "אמא, את אוהבת אותי?"

אמא:     "בכלל לא."

אני שותקת.

אמא:     "בטח שאני אוהבת אותך."

אני:       "עד כמה?"

אמא:     "עד גועל נפש..."