הפעם הראשונה בה נגעת בנשמתי

בפעם ההיא , כשהרגשתי את  הכעס הגדול  על כך שלא אבחנו את הפרעת הקשב שלי, ואת המחיר הכבד ששילמתי.

בשלב הזה עוד לא ידעתי כמה גדול הכאב, אפילו היום לא.

התחלתי לבכות , בפעם הראשונה.

ניסית לנחם, אמרת שנתקלת במקרים  הרבה יותר קשים, אנשים שלא החזיקו מעמד בעבודה, בלימודים ובמערכות יחסים, ואילו אני, אמרת, הצלחתי.   

לא השתמשת במילה יחסית.

התגובה שלך הגבירה את הכעס והתסכול , כי הרי יכולתי  להגיע רחוק, הרבה יותר.

טובת לב שכמוך, איך יכולת לדעת?

רצית לחזק.

הלוואי  שלא אמרת את זה, כעסתי.

אולי טוב שאמרת, מכאב גדול, יצאתי לדרך חדשה, ועכשיו אני כאן.

קורא, כותב, קורא מבין ויוצר, מאמין בעצמי ובלבי תקווה.

מרגיש סוף סוף, בלי הצורך בריגושים חזקים מסתפק באלו שבתוכי.

די לי והותר.

איך יכולת לדעת, הרי לא היית שם.

אף פעם לא תהיי, מקווה בשבילך.

את לא אני, אפילו שאת הכי בעולם.

גם אם יהיו לך אלף מטופלים כמוני, לא יודע אם תביני. 

ולא  בגלל חוסר היכולת שלך להרגיש.

זה הכל בגללי.