טיפה אחת של אמונה / צביה גולן
"את
אמורה לפתור את הבעיות האלה" אומרת לי המנהלת, והמבט שלה די כועס, "זה
לא יכול להימשך כך, הרעש הזה מהכיתה שלך." אבל אני לא ממש יודעת איך להתמודד עם
כל המידע הזה שעידן שופך לי בכתה, בסך הכול ילד בן תשע, וכול כך הרבה דברים
מרגיזים אותו, לא רק בשיעורי תנ"ך שאני מלמדת, אלא בכלל בחיים. פעם שיכור
כלוט מרגיז אותו עד להתפרצות הר געש ופעם קין שהרג את הבל, ופעם יעקב שאהב יותר את
רחל. עידן מתרגז, וכשהוא מתרגז הוא מניף ידיים באוויר, והיד שלו נוחתת כל פעם
במקום אחר, פעם על הפנים של מיכל, ופעם על הגב של קובי, והרעש בכיתה מתגבר עד
שהמנהלת שומעת עד לחדר שלה, והיא קוראת לי לשיחה ומבקשת: "תסבירי לי מה קורה שם, למה הרעש הזה?"
אני די נבוכה, והיא ממשיכה: "תראי, אביבה, את צריכה להתמודד גם עם קשיים, זהו
חלק אינטגראלי מהעבודה שלך בתור מחנכת כיתה."
אני מהרהרת
רגע במילה 'אינטגראלי', קצת מוזר לי שמנהלת משתמשת בביטויים לועזיים כשהשפה העברית
כול כך עשירה, אבל אני יודעת שהיא צודקת, ולכן אני מבקשת עזרה לכיתה. "אם
אפשר, אולי פסיכולוגית שתבוא לעזור לי" אני אומרת, והמנהלת עונה: "אין לי
מאיפה לקחת עזרה, אני מצטערת." אני שואבת אומץ מהשקר הזה שהיא אמרה עכשיו,
ואומרת: "אבל בכתה ד' הכנסת להם פסיכולוגית לכתה, למה אצלי לא?"
המנהלת, היא אישה של סיפורים מרתקים, והיא מספרת לי על
נפולאון שאהב שבכל כניסה לכל עיר יצלצלו לו בפעמונים, והוא נכנס לעיר יום אחד
והפעמונים לא צלצלו. נפוליאון קרא לראש העיר ושאל בכעס למה אין צלצול פעמונים,
וראש העיר ענה לו: רגע, יש לי שבע סיבות למה. נפוליאון ביקש לדעת מה הסיבה
הראשונה, וכעס מאד, אבל ראש העיר ענה לו: "הסיבה הראשונה היא שפשוט אין לנו
פעמונים בעיר." ככה מסיימת המנהלת את הסחיפור שלה, ומסתכלת עלי בשביל לראות
את הרושם הכביר שעשו עלי דבריה, אבל אני שותקת, והיא שואלת: " הבנת אביבה?
אין פעמונים, אין צלצול, אין כסף, אין עזרה!" היא רק שוכחת את המקבילה של
אותם פתגמים, ואני לוחשת לה: "אין קמח אין תורה." המנהלת מסתכלת בי במבט מוזר ואומרת לי: "תחזרי
לכתה שלך וטפלי בבעיות ההתנהגות שם" ואני יוצאת, אפילו לא עונה לה שצריך לומר
'חזרי' ולא 'תחזרי', ומחוץ לדלת, אני לוחשת לעצמי, חבל שאף אחד לא טיפל בבעיות
ההתנהגות שלך, גברת מנהלת. רגע אחר כך אני
נמלכת בדעתי, אולי היא צודקת, הם הכתה שלי, הילדים שלי, אני אעשה הכול בשביל לעזור
להם.
בהפסקה
אני קוראת לעידן, ומחליטה לא לתחקר אותו בשאלות כמו למה, אבל אומרת לו כמה הוא חכם
בעיני, איזה שאלות נפלאות הוא יודע לשאול. עידן מסתכל עלי והמבט שלו אומר לי תודה,
ואני מלטפת את ראשו ומציעה לו תפקיד, אתה תהיה אחראי על מסיבות כיתתיות, יושב
ראש וועדת תרבות כזו, תבחר לך שני נציגים
שיעזרו לך. עכשיו עידן מאושר, הוא אף פעם לא קיבל תפקיד כול כך חשוב, והוא הופך עם
הזמן להיות העוזר שלי בכתה, ואם מישהו מפריע עידן כועס. פתאום עם הזמן הילד השובב
הזה נהיה מקסים, והציונים שלו עולים, ואני לא מגלה לאף אחד שאני מתגמלת אותו קצת
יותר, כי אני יודעת ששוויון זה לא לתת לכולם את אותו הדבר, אלא לתת לכל אחד את מה
שהוא צריך באמת. בלב אני מדחיקה שאלות מנקרות כמו מה אני צריכה באמת, רק על עידן
אני חושבת עכשיו. לאט לאט הוא משתפר
וההתנהגות שלו נפלאה ובראש חודש הוא מקבל פרס הצטיינות על התנהגות חברית, ואני שוב
יודעת שהכול קשור רק למידת האמונה שאתה מאמין באחר, אם תאמין בו הוא יצליח ללמוד
להאמין גם בעצמו.
