אישה קטנה במיטה גדולה

יצאתי לטיול בוקר, התחלתי ללכת לכיוון היציאה מן העיר, הגעתי לשטח פתוח, הבטתי סביב וראיתי המון פרחים בשלל צבעים. כל השדה רק פרחים. הלכתי בין הפרחים, חציתי את כל השדה , ואז ראיתי אותו. ראיתי את הבית הכי מוזר שראיתי מימיי. התקרבתי לאט, לאט. כעשר מדרגות הובילו לדלת אדומה, צרה וארוכה. הייתי צמאה מאד מההליכה והחלטתי לנקוש בדלת ולבקש כוס מים.

טוק, טוק. אין תשובה. לאט סובבתי את ידית הדלת השחורה ונכנסתי פנימה.

מסדרון ארוך וחשוך, משני צדדיו תלויים על הקירות בעלי חיים, די מפחידים

הייתי אומרת. המשכתי ללכת, חציתי את המסדרון והגעתי לסלון קטן. ספת קש מרופדת בבד אדום בוהק וכריות שחורות פזורות עליה. ממול כורסה קטנה, שחורה, ועליה כרית אדומה. מוזר ומעניין.

הייתי כבר ממש סקרנית לדעת מי גר בבית כזה. הסתכלתי סביב, ניסיתי לנחש מי הבעלים. הקירות היו חשופים לגמרי. רק חלון אחד היה בחדר והוא השקיף החוצה לשדה הפרחים.

המשכתי להסתובב ומצאתי את המטבח. היה זה מטבחון קטן ובו כיור קטן, גזיה קטנה וארון קטן. חיפשתי כוס לשתות מים, אני צמאה, הרי לשם כך נכנסתי בכלל לבית הזה. לא מצאתי כוס, אך היו המון צלחות קטנות וסכו"ם מכל הצבעים, אך כוס לא מצאתי. לכן שתיתי מכף ידי.

יצאתי מהמטבחון ואז ראיתי מימין עוד דלת, אדומה. הדלת הייתה סגורה.

רגע! יש עליה שלט קטן. התקרבתי לנסות לקרוא, אך המילים היו כתובות בשפה לא מובנת. לפתוח או לא לפתוח את הדלת, שאלתי את עצמי. אבל הסקרנות גברה עלי.

פתחתי. במרכז החדר הייתה מיטה גדולה ועליה כיסוי שחור. על המיטה היו פזורות המון בובות וכולן עם בגדים אדומים. התקרבתי. נראה לי מוזר, מיטה גדולה עם בובות ועוד כולן אדומות? זאת לא יכולה להיות מיטה של ילדה קטנה, היא גדולה מדי. אבל... מבוגרים ישנים עם בובות אדומות? משהו כאן אפילו מתחיל להפחיד.

התקרבתי עוד קצת ואז ראיתי אותה, אישה קטנה ישנה כשהיא חובקת בובה גדולה כולה אדומה. יצאתי על קצות האצבעות, כדי לא להעיר אותה, אך היא התעוררה ונתנה צעקה שהקפיאה אותי. "מי את? איך נכנסת? מה את עושה כאן?" לא יכולתי לענות. נבהלתי מאד ורצתי משם בכל הכוח. עברתי את הפרוזדור הארוך והחוצה. נפלתי במדרגות. היא כמעט משיגה אותי. קמתי והצלחתי לברוח ואני כבר בשדה הפרחים. התכופפתי, התחבאתי, זחלתי בין הפרחים עד שיצאתי משם.

אני לא יודעת של מי הבית הזה, מי זאת האישה המוזרה?  אני לא בטוחה בכלל שבאמת קיים בית כזה באמת, או חלמתי חלום. בעקבות השיר של אלאניס מוריסט