פנים עם סיפור

פנים עם סיפור

ראיתי אישה לא צעירה אך גם לא מבוגרת,

שפניה חרושות קמטים, קמטים כמו בשדה שחרוש בתלמים,

הבטתי בה ותהיתי איך הגיעו אליה הקמטים-התלמים?

גם לי יש קמטים אך הם עדיין מעטים,

הצגתי את עצמי בפניה,היא נראית לי בודדה, עמדנו בצד  ודיברנו מעט

נוצרה כימיה, נוצרה התקרבות,

אני גרה קרוב, היא אמרה ,והזמינה אותי אל ביתה  והוסיפה, "בואי, את ספר לי את סיפורי".

הלכתי ברגשות מעורבים ,מצד אחד בקושי מכירות ומצד שני הרגשתי שנהיה חברות.

נכנסתי אל ביתה, בית פשוט, נעים ומזמין, אך חסרה בו מעט תמימות.

ישבתי במטבח בעוד היא מכינה את הקפה,  הסתכלתי סביב ומידי פעם הגנבתי מבטים אל פניה חרושות הקמטים. "הקפה מוכן" אמרה ,וכבר הגישה לשולחן גם צלחת עוגיות.

חמימות נעימה הציפה אותי, הרגשתי נוח אצלה, זה לא מובן, היא הרי זרה לי ואני לה.

ישבנו רגע ארוך בשקט ,כל אחת שקועה במחשבותיה, אני על פה והיא על שם..

ואז שאלתי אותה על תלמיה. היא לא נבוכה, ענתה לי : ילדתי,

אלה סימני החיים, כל קמט מקרה, מאורע וסיפרו בו.

סיפרה לי על הוריה שנספו אי שם בעולם רחוק והיא נשארה לבד,

איך היא גודלה ע"י זרים שלא פעם השביעו אותה מרורים,

סיפרה על החיים הקשים ועל נשואין כושלים ,

ואז סיפרה על בנה החייל,

שנפל במלחמה, נפל ולא קם, נפל והפך מחייל לחלל,

הוא השאיר אחריו  שני ילדים קטנים שניסו למלאת לה את החלל שנוצר.

להם היא אופה, אבל היום, כך היא סיפרה הם פחות באים לבקר אותה, עסוקים, אמרה,

כמו כל הצעירים ,עניתי לה. כן, ענתה ולרגע שתקה.

שעה ארוכה ישבתי ושמעתי את סיפורי החיים שלה ,

את סיפורי הקמטים, התלמים שחרשו לה את הפנים,

לא הוצאתי מילה מהפה, רק הקשבתי וחשבתי-כמה ייסורים עברה האישה הזאת,

ובכל זאת, היא לבבית  וחביבה , הרגשתי שהיא  רק חיכתה שישמעו ויקשיבו לסיפורה,

סיפור החיים. סיפור הקמטים החרושים על פניה היפים.

הפכנו לחברות, מידי פעם היינו נפגשות , מדברות על החיים ועל מה שהם מכילים ,

לעתים, היינו גם צוחקות ומתבדחות  ,הרי החיים הם לא רק בשחור,