לשכוח - לרגל יום השואה.

לשכוח / צביה גולן

שרה החולמנית העדיפה לשכוח.

יושבת על ספסל, מחממת את עצמותיה בשמש החמימה של  חורף משקר. רק אתמול ירד כאן גשם זלעפות, וברד כבד הכה בחלון. שרה לא אוהבת את החורף. היא לא אוהבת את קולות הרעמים, את הבזק האור של הברק, את הקור. אבל עכשיו בשמש,  רגליה עטופות בשמיכה משובצת, שמלתה דקה, סריג קל מכסה את הכתפיים, כפות הידיים מונחות על ברכיה. אותן כפות ידיים שנשאו בעול בכבוד, שכיבסו, תלו, גיהצו, בישלו, אפו, ניפו, מרקו ורחצו, אותן כפות ידיים שהגנו על ראשו של אח קטן מכדור הפלדה, ולא צלחו. אותן רגליים שברחו, מותירות מאחור את הזוועה, את אימא ואבא מתבוססים בשלולית דם, רגליים ממהרות, לא ממתינות, אולי תצוץ אחות קטנה מאי שם, אותן רגליים שנשמעות לקולו של ההיגיון, אין אף אחד, נוסי על נפשך, הצילי את חייך, נוסי, נוסי, נוסי. והיא נסה, מעולם לא האמינה שאפשר לרוץ כול כך מהר, יותר מכדורי הרובה, יותר ממגפיים בוהקים, יותר מצעקות הרודפים.

היא נסה על נפשה, ודלת מחסן נטוש נפתחת לרווחה, אין יותר מקום הם לוחשים פה אחד, אין יותר מקום, אבל הוא, האחד, היחיד, פותח את דלת המחסן לרווחה, בואי, יש מקום, די והותר מקום, גם ככה את קטנטונת, לא תופסת הרבה, הוא צוחק, ומבטאו זר. היא רוצה להמשיך לנוס, וודאי זו מלכודת, המבטא שלו, אין ספק שבפנים ימתינו המגפיים הבוהקים, אבל היא עייפה ממנוסה, ודלת המחסן הנטוש נפתחת, והיא נופלת פנימה, מעולפת.

היא לא יודעת כמה זמן הייתה שרויה בעלפונה. טוב היה לה כך, הרבה פחות כואב, ושקט, אלוהים שבשמיים, שקט. אבל היא נעורה מול פניו, ולא יודעת אם מה שרואות עיניה היא דאגה אמתית, או שקר. כל כך רגילה לשקר, מי יגיד אמת בחייה. והוא מהסה, משתיק ברוך, אעלס גיט הוא אומר, והמבטא, אוי המבטא, והוא מחייך, מזהה את הפחד בעיניים, ומרגיע, לא לדאוג, ידיים טובות, מחסה, לא יאונה לה רע.

הוא לא גונב את דעתה, אף לא יום אחד. אבא שלו ככה, ואח שלו אולי גם כן, במו ידיהם אולי עשו ככה, ואולי ככה, ושמע שאלפי ילדים מבית הספר נפוצו לכול עבר. אין הורים. אין דודים, ולה, לה יש אח קטן שראשו בין ידיה, אלו הידיים שלא צלחו להצילו. אילו רק חדר הכדור אל היד המגוננת, אילו רק לא שמעו אוזניה את הצרחה 'ארויס', אילו רק. הפחד שב ומדליק את האור בעיניה, בעוצמה, משפחתך שלך, ואחי שלי, ואני, אנה אני באה, והוא משיב, וקולו רועד, כן, משפחתי שלי, כן, אבל זה הם, לא הוא. הוא אחר. נפשו חומלת. לא מסוגל להכאיב, לא מבין את הרשע, הוא אחר, האמיני, הוא מבקש, האמיני. והיא מאמינה, והולכת אחריו, והוא מגונן, ושומר, ומבריח, ומתחבב על השוטרים הנאצים בזכות שפתו הגרמנית העשירה, ומבטאו, ומוצאו, והם, גם הם מאמינים לו, עד שכבר לא. והוא נתפס, ומגויס בעל כורחו, ומוצב בתחנת הרכבת, ומשם רואה את קרונות הבקר המובילים בני אדם, ומציל, ומנפיק תעודות, וחומל, בעיקר חומל, והמזל משחק לו, והמלחמה פשוט נגמרת. אבל עד שהוא מצליח לחזור, הפחד מקנן בנפשה. לא, היא לא התחזקה, נשארה נרדפת, מבוהלת, כואבת. אבל הוא חזר, ולקח אותה בזרועותיו, והמלחמה נגמרה, והעתיד נראה וורוד מתמיד. רק נפשה נשארה מדממת. והוא, כבר לא היה קשה לו ללמוד הלכות, כול כך הרבה זמן שהה במחיצת יהודים, כבר לא הייתה זרה לו אמונתם, מנהגיהם, למד אותם בקלות, אף טבל במקווה טהרה ואף נימול, והחליף את שמו, והקימו את ביתם, הוא – חסון, חזק, עומד על דעתו, מוחק את עברו לחלוטין, לא מרשה להזכיר דבר מכול מה שהיה, והיא – חולמנית, זוכרת, כואבת, רוצה לשכוח ולא יכולה, רדופת סיוטים.

משום מקום עולה בה עם השנים העוצמה, היא רוצה שידע העולם עם איזה גיבור היא חיה, והוא מסרב לשתף פעולה, עזבי הכול, שרה, מיותר, אבל היא לא מוותרת, ופונה, ומתייעצת, ומתעדת, אבל הוא עומד בסירובו, ומסביר שוב ושוב שהחשיפה תביא אתה הסברים, וההסברים מיותרים, הוא בוש בהם, בבני משפחתו, עזבי שרה, עזבי. והיא עוזבת, אבל הניירת שתעדה נשמרת אי שם בארכיון, אולי עוד יבוא יום ומישהו יגלה בכך עניין. לבנם נתנו שם של מצביא צבאי גדול, הרי החזק שורד, ואל לך, ילד שלי, לשאול מי היה סבא שלך, פן יבוא השטן וייטול את נפשי ואת נפשך, אל לך לשאול, ילד שלי, רק זכור שגיבור אביך. והוא שאל בתחילה, ולא נענה, ושאל שוב, והתשובות מבהילות, יבוא השטן, יהרוג, ימית, עד שפסק מלשאול.

והשטן בא בכול זאת, ונטל את חיי הגיבור, בטרם עת. לא עמד לבו וכוחו תש. מצאוהו עם שחר, במיטתו, ולא קם. הרב אמר שמת מיתת נשיקה, שהרוויח בעולם הזה, ושמור לו חלק בעולם הבא, והמספידים אמרו שחי חיים מלאי סיפוק, רק קצרים מידי, עוד לא היה אמור להיקרא לישיבה של מעלה, עוד לא מלאו לו נ' שנים. עם מותו, לא נותר המגן והמושיע, והסיוטים שבו אל הבית, מעירים בלילות, מטריפים בימים, והטיפול התרופתי חדל להשפיע, והרופאים אמרו פה אחד אשפוז, כך ייטב לה, כך תבריא, כך יפסקו חלומותיה על ראשו המנופץ של ילד, שידיה אוחזות בו.

על הספסל היא יושבת, רגליה מכוסות בשמיכה משובצת, סוודר דק מכסה את כתפיה. התבוננה בבנה ארוכות, רזית, גבהת, אכלת? זיהתה אותו תמיד, על אף הכדורים, ילד שלי, היא עדיין קראה לו, והוא ישב על הספסל, החזיק בידה וחשש לשאול, ולבסוף פלט משפט קטן, ספרי לי על אבא, הוא ביקש, ואמו מחייכת, נפלא, היא לוחשת, גיבור היה אבא שלך, גיבור היה, והוא מתרפק על הזיכרון, וחושב בלבו שאסור לקלקל את הרגע, אבל לא מצליח להתאפק, ושואל על סבא, מי היה סבא, איך קראו לו, והרגע אכן נמוג, והמבט של אימא נעשה אדום לרגע, ובמשנהו מעורפל, והאחות מתקרבת אל הספסל, אל תציק לה, היא אומרת בחצי חיוך, כשמציקים לה לוקח לה שעות לחזור לעצמה, אנחנו לא רוצים שהיא לא תדע מה קורה אתה, נכון?