אביב - לבמת הדיון של גלי "חילופי עונות"

אביב

את היקר לה מכול היא אבדה דווקא באביב, העונה הזו, שאמורה להביא פריחה, לבלוב, שמחה, אהבה.

הקיץ הקשה של השנה שעברה כבר חלף, מותיר את היובש אחריו, אדמה חרוכה של זיכרונות, כמו שרב כבד שמתחיל במסך של ערפל, וממשיך אל יום בו הכול נמס, נאנק, נצרב, ומסתיים בלילה ללא אוויר בנשימה. היא חיכתה לסתיו, שיביא עמו את ריח הגשם, את הרוח הקרירה, את התקווה באוויר. ובא החורף, קור עז שרר בחוץ, אדי קור כיסו את שמשת החלון, אבל היה שקט בפנים, שקט שלא בישר לה את העתיד לבוא.

אבל יומה החשיך דווקא באביב, העונה הזו, שאמורה להביא פריחה, לבלוב, שמחה, אהבה.

זה התחיל במשהו קטן, כמעט לא מורגש, ביום אביבי בהיר ושטף שמש. גוש קטן בריאה הימנית של אבא, שום דבר רציני, כול כך קטן עד שכמעט איננו מורגש, קצת טיפולים, ניתוח קטנטן, והכול יהיה מאחור. היא התבוננה אל היום האביבי שבחוץ במבט של תוכחה. איך זה קורה דווקא ביום שטוף שמש? אבל היא שמרה על אופטימיות, הרי אביב בחוץ, לא?

ושוב הגיע הקיץ הלוהט, והיא חדורת תקווה, הכול יחלוף עד הסתיו, יהיו הטיפולים נחלת העבר, ולא ידובר בם עוד. את הקיץ ההוא בילתה עם אביה, בין בדיקה לטיפול, והוא צועד על רגליו, חזק ואופטימי כתמיד. לא, היא לא הצליחה להגיע אל חוף הים, להתמכר לקרני השמש, אבל השמש זרחה לה בפנים, שמש בריאה, חמה, לעתים שורפת, אבל מאירה.

ושוב הגיע הסתיו, וחוזר חלילה, עוד חורף קשה, ועוד אביב מבשר טוב, ועוד קיץ לוהט, וסתיו, ושוב חורף. קרה בעמקים, וקצת קרה מזדחלת גם אל תוך הלב, פוצעת, כואבת, מוחקת קרני שמש של אופטימיות.

ואת היקר לה מכול, היא איבדה דווקא באביב, העונה הזו, שאמורה להביא פריחה, לבלוב, אהבה.