אם היו נותנים לי את ההזדמנות, הייתי מתארת את הכול אחרת לגמרי, כלומר, הם לא באמת יודעים מי אני, ובכלל הם לא ממש רואים אותי, הם רואים את מה שהם היו רוצים לראות, ומנסים עליי כל מיני טיפולים, מביאים לי קלינאית תקשורת שמנסה להוציא ממני קולות, אני משמיעה לה את הקולות הכי מיוחדים שאני יכולה, ואז אני שומעת את האכזבה בקול שלהם, אוף, הם אומרים, היא שוב צורחת, אני לא צורחת, אני אומרת לכם בקול שלי שאני כאן, אני כאן כמו שאני, ואז האיש הזה שאומר שהוא לא אוהב אותי אומר לי להגיד אבא, ואני לא מבינה למה אני צריכה להגיד לו שהוא אבא, אם הוא לא אוהב אותי, ואז אני לועגת לו ואני אומרת נה נה נה, והוא אומר לי לא להגיד בננה, להגיד אבא, ואני נזכרת פתאום שאני רעבה ואומרת שוב נה נה נה, ואמא מביאה לי מיד בננה, היא מבינה מה אני רוצה, וזה לא שאני לא יודעת שצריך להוריד את הקליפה, אני פשוט כל כך רעבה, אז אני מכניסה לפה את הבננה עם הקליפה, איכס, מגעיל.
הם לוקחים אותי גם לאישה אחת שמנסה ללמד אותי איך להחזיק צבעים ולצייר, הי, אני רוצה להגיד לה, מי זה קבע שאיך שאת מחזיקה את הצבע זה נכון, אולי דווקא הצורה שלי זו הצורה הנכונה, תראי מה ציירתי, זו שמש, והיא מסתכלת על הציור ולא מבינה חצי ממה שאמרתי, אז בטח שאני צורחת ומקמטת את הדף, ממילא הם לא מבינים שום דבר.
אחר כך הם לוקחים אותי לאישה אחרת שמדברת אִתי ומכריחה אותי להסתכל לה בעיניים שאני עונה לה. אני רוצה לספר לה איך הם טיילו אִתי ברחוב פעם, היה די נחמד, והם פגשו ברחוב אנשים שהם מכירים, והם אמרו פתאום שהם נורא ממהרים, לאן הם ממהרים כל כך, הרי רק יצאנו לטיול, מה הם חושבים לעצמם, שאני לא מבינה שהם מסתירים אותי כאילו אני איזה מפלצת, ואני מנסה לעזור להם, ונעמדת דווקא על יד הזוג שהם פגשו, והאיש של אמא שלי נעמד על ידנו, ויוצאת לו מן צעקה כזו מהפה, העיקר שהוא אומר שאני צורחת, הוא אומר משהו כמו: בואי, אנחנו מאחרים, ואמא מושכת אותי בכוח ומתנצלת על אי הנעימות, ובדרך אני שוב שומעת את האיש אומר לאמא שלי, רק תסבירי לי איך אני אמור להתמודד עם זה, אני לא יכול לסבול את זה שמרחמים עלי כל הזמן, אבל אמא בכלל לא מתעצבנת, היא מספרת לו שמצאה דיל ענק, מה זה דיל, לעזאזל, אני לא מבינה, אני מקווה שהיא לא מצאה לה ילדה אחרת במקומי, ואני נבהלת נורא ואז אני רצה קדימה, אם הם לא היו שמים לב ברגע האחרון, הייתי בודקת מה קורה כשיורדים לכביש ובאה מכונית, האם זה נכון מה שאומרים שזה מסוכן, וברגע האחרון אמא צורחת, אתה לא רואה מה קורה לילדה, ואומרת לו שהוא פסיכי לגמרי, אני לא מבינה מה זה בדיוק 'פסיכי', אבל זה נשמע לא טוב, והוא עונה לה בגסות, הילדה שלך פסיכית, ואמא עונה, היא גם הילדה שלך, וברור לי שזה לא נגמר טוב, כי כשאנחנו חוזרים הביתה נהיה השקט הזה, וכל פעם שיש כמה ימים שקט בבית, זה ברור לי שהם לא מדברים, ואז אני צורחת יותר חזק, וגם מניפה את הידיים שלי באוויר כדי שהם ישימו לב שהשקט הזה מטריף אותי, ובשביל לשמח אותם קצת אני מסתובבת בבית ושרה, מה לא ברור במה שאני אומרת, זה שיר של ילדים, אני שרה לאבא שלי זה כולם, אני לא אשמה שהוא לא מבין וצורח עליי לסתום כבר את הפה.
