אברהם וְעַצְמִיָּה
הגיע חופשת הקיץ. אברהם מקיים את הבטחתו
לבתו עצמיה, בת העשר. באחד מימי תחילת אב בשעת אחר-הצהריים, יוצאים השניים ללונה-פארק
ב"טויוטה" הכחולה ישנה שלהם שמעטהָּ נגוע חלודה. כמובן, לא דלגו על הפלאפל
של סעדיה, שעושה את העיסה הירקרקה המיוחדת שלו בו במקום, ומוציא מהשמן המבעבע כדורים
שחומים גדולים ישר לתוך פיתה, שאשתו מכינה לפי מתכון שמור שהובא מתימן; יושבים האב
והבת על שני שרפרפי מקלעת נמוכים, שורפים את הלשון עם כל נגיסה בפלאפל לוהט, שמתקררת
חיש בסלט הטרי והטחינה שמילא להם בשפע, מבסוטים ודומעים מהסחוג החריף.
בלונה פארק שבפאתי העיר הגדולה, מהלכים
הם בחברותא, מביתן שעשועים לבא אחריו, מכייפים להם את הזמן בלא-זמן, מחייכים ושוחקים
וצוחקים כשני ילדים חברים משכבר הימים.
- "אבא, כבר ממזמן רציתי לשאול אותך – מי הוא
אלהים ?"
- "אלוהים הוא אהבה" - השיב
לה אברהם בפשטות נקיה ובהירה.
- "אז הוא לא ממשי", המשיכה
עצמיה.
- "מדוע ? הוא מאוד ממשי. הנה את
באת מאהבה שלי ושל אימך ושל אלוהים."
- "כן, אבל אני מתכוונת שאי אפשר
לגעת בו כמו שאני יכולה לגעת בידך כעת", הקשתה עצמיה.
- "נכון, אבל אהבה היא דבר ממשי מאוד.
תשאלי את עצמך מה היית מעדיפה – אהבה של אבא ואמא או שק עם זהב? "
- "טוב, אתה צודק אבא. אז תגיד לי
עכשיו , איך ניתן לראות את אלוהים?"
- "ניתן להתקרב אליו, אבל רק יחידי
סגולה שהוא בוחר, זוכים לראותו ממש, כמו אברהם אבינו ומשה רבנו, שלמדתם עליהם בבית-ספר
".
- "ואיך ניתן להתקרב אליו?"
המשיכה עצמיה, ועיניה כאגמים צלולים עמוקים ששמש סגולה זעירה בקרקעיתם, והג'ינג'יים
בפניה החלו לרצד. שקל אברהם רגע ארוך כיצד לענות לבתו המתוקה שלא מפסיקה להקשות קושיותיה.
זכרונו שלח לו הבזק מילדותו ובו הוא, אברימל'ה הקטן רץ מהחצר הביתה, חיפש את אימו ומצאהּ
מכבסת באמבטיה עם מכונת כביסה חצי-ידנית של פעם, ושאל - "אמא מה קורה אחרי המוות?";
ואמו קצרת-רוח השיבה לו: "חזור לשחק בחצר, ותפסיק לשאול אותי שאלות כאלו, אני
מאוד עסוקה"... חזר אברימל'ה לשחק בחצר. אך השאלה לא נמחקה מתוכו, אלא הולידה
שאלות נוספות...
פתח אברהם והשיב לה:
"עצמיה, בלבו של כל אדם קיים סולם
אור שגנוז אי שם בתוכו. ואותו סולם-אור מתגלה רק לאלו שמחפשים. לאלו שמחפשים ולא מוותרים
על חיפושיהם - להם מתגלה אותו סולם-אור, שעולה מעלה מעלה מעלה... כמו כן, בלב כל אדם
שוכנת 'הרוח' שכלואה בתחתיות לבו, שנכספת בכל
מאודה להשתחרר מכלאה ולעוף אל מרחבים, חופש ואור, המרחבים בם חיה בטרם נכלאה בתחתיות
ליבו. וכשאותו סולם-אור מתגלה לה, שחכתה לו שנים רבות מאוד, חיש-מייד
תעלה בו מעלה מעלה... כמו שתפתחי את הכלוב של הכנרית התכולה שלך שבחדרך, ומייד
תעוף החוצה ותמשיך מבעד החלון הפתוח לשמים."
ולאחר כחכוך קל, המשיך אברהם לבתו:
"ומעלה מעלה, מתגלים לה מרחבים מוארים
זכים נוהרים חדוה, ללא אופק... והרוח פורשת אברותיה, עשויות מאותו אור מרחבים, וממריאה
עפה נוסקת, דואה לה באור המופלא, גומעת אור,
חדוה ודרור, עד רוותה ככל יכולתה, ויורדת חזרה בסולם-האור מטה לתוך הלב, והסולם נמחק
בלאט עד לפעם הבאה."
עצמיה נשארה פעורת פה ועיניים. אפילו הג'ינג'ים
האדמוניים שלה קפאו לשמע דבריו של אביה. אבל עמוק בתוך לבה היא האמינה לדבריו ובטחה
בם לגמרי, שהרי אברהם אביה מעולם לא שיקר לה. הוא תמיד אמר לה רק את האמת, ואמר לה
לאמר רק אמת. מנסה היתה לעכל את הדברים המוזרים ששמעה כעת, מוזרים ומופלאים אף יותר
מכל האגדות בספרי הילדים שהיתה 'בולעת', יותר מכל מה שראתה בסרטים של וולט דיסני, יותר
ממה שיכולה היתה לדמיין בדמיונה הפרוע לגמרי.
והתגובה לא אחרה לבוא – "אבא, אותו
אדם שעולה לאותם מרחבים, זה משנה את חייו?"
-
"כן בהחלט, ילדתי. הוא זוכה להאמין
שאלוהים קיים, ושאלוהים הוא הדבר הממשי, הדבר
האמיתי, הממשות עצמה. אותו אדם יודע בוודאות שתכלית החיים היא לקרב בכמיהה לאלוהים,
ולעשות רצונו, ולאוהבו. ומבלעדיו, אין טעם לחיות."
... פתאום, שבה עצמיה ללונה-פארק מסביבה שנותקה ממנו כליל , רואה שהיא ואביה עולים
ומתיישבים בתוך קרונית אדומה של 'רכבת-הרים', ששמעה עליה "סיפורי-גבורה"
נלהבים מחברותיה לכיתה ה'. פחד החל זוחל ולכרכר לה בבטן. לחצה עצמיה את ידו של אביה
לשאוב ממנה בטחון. אברהם החזיר לה לחיצה בוטחת, מלאת חיבה ועידוד בכפו שעטפה את כפה
הקטנה, וכיוון אל עיניה מבט מאיר מעיני הדבש שלו, כשהוא מוסיף – "אל תחששי ילדתי,
אלוהים הטוב שומר עלינו."
באותו הרגע נעלם החשש מעצמיה. חיוך הציף את פניה
עם הג'נג'ים המתוקים שלה, שהתחילו לחייך כל אחד עם החיוך שזרח בעיניה. בהנחיית הכרוז
הם הדקו חגורותיהם, מחכים בהתרגשות ל'המראה'. הרכבת החלה לנוע, גולשת ומגבירה חיש את
מהירותה לקצב מסחרר..., נוטה בסיבובים, עולה מעלה יורדת מטה במהירויות מטורפות... בשיא
קשת המסילה הרגישה עצמיה שהיא פשוט עפה מהקרונית אל מעל הכרך הפרוש למרגלותיה, והלאה
לתוך מרחבי שמים תכלכלים גבוהים של ערב קיץ, מעוטרים ענני נוצה שהוורידו, והלאה לתוך
גונג הזהב הבוהק למולה מעל הים הכחלחל, צוללת עימו לאופק ישר מזהיר... צווחות שמחה
פרצו שאגו מגרונה, קורעות את חלל הלונה-פארק עם צווחותיהם של שאר הילדים ברכבת... ועצירה.
ירדו מ'המטס' האווירובטי המפחיד הזה. הג'ינג'ים
עדיין רגשו בפנים של עצמיה, מרקדים כקרוטונים זהובים במרק מבעבע על האש. פנה אליה אברהם
ואמר לה:
"עצמיה, מה שחווית כעת זה 'טיפה'
לעומת אותם מרחבי-יָה."
- "מה?! כן... !?!?" - פרצה עצמיה כהרגלה בפליאה מלאת תום, שניצתה בה
שוב מחדש, ומייד ירתה לעברו חזרה –
"האם גם אני אוכל לראות את אותם מרחבים?
"
- "כן, את תגיעי אליהם ותסתובבי בם
חופשי, אם תכמהי להם בעוז וללא חשש" - השיב לה אברהם בביטחון, ובחום אבהי אוהב.
