צפצוף ארוך

צפצוף ארוך / צביה גולן

בכניסה לביקור במקום השמור ההוא, היא עמדה נבוכה. כבר הוציאה מכיס מכנסיה את הנייד, כבר הניחה את התיק האישי שלה , קרביו שפוכים אל המגרה הקטנה, אפילו את חגורת המכנסיים כבר הסירה, האבזם, אמר לה השומר, זה בטוח מה שעושה את הצפצוף, האבזם. הורידה, וניסתה שוב לעבור. המכונה השמיעה צפצוף טורדני, חזק אף יותר ממה שהשמיעה קודם.

שבוע לפני כן התלוננה עליו שוב. הפעם אני לא אשתוק, היא חשבה, אני אלך על זה עד הסוף. מספיק הפנס הזה בעין, מספיק השיער הנתלש מן הקרקפת, הכחול בזרוע, הלב השבור. הוא מצפצף עליה צפצוף ארוך. היא לא נספרת ממטר. עכשיו מספיק. להתלונן, וללכת על זה עד הסוף. בפעם הקודמת הגישה תלונה רופפת, לא בטוחה, לא נחרצת. במשטרה הרימו גבה. את מתלוננת או משחקת משחקים? את חייבת לחתום, לא, אי אפשר בע"פ, זה לא תופס, אז את באה או לא?

היא לא.

אבל עכשיו די. אסור לשתוק יותר. צריך להתלונן, לחתום, לדאוג להליכים עד הסוף. מספיק לרחם עליו. בלב חצוי, מגישה את התלונה. חציו של הלב עדיין חומל, הייתה לו ילדות קשה, הוא גדל בלי אהבה, הוא לא יודע להעניק כי הוא לא קיבל. מאידך, חציו האחר של הלב כועס, מתיז ניצוצות של אש, מתעלם מאהבה שהייתה שם פעם.

אז עצרו אותו.

הוא בטח רעב. אולי צמא. בטוח מצטער. צריך לבקר אותו.

לכל הרוחות, המכונה הזו לא מפסיקה לצפצף.

לכי תסבירי להם שזה לא שום חפץ מתכתי. זה רק הלב שלך, שחציו כבר עשוי מתכת.