תעצומות נפש - לבמת הדיון שהעלה ארמן שמאי

תעצומות נפש

פגשתי אותה במסדרון בית האבות,

מטופחת מאד,

שערה עשׂוי בקפידה,

בגדיה ללא רבב

ותמיד חיוך על פניה.

לעתים עצרה אותי לשיחה קלה,

פעם אמרה, כי קראה שיר שלי

כזה שדבר על שכול ועל כאב,

כזה שביכה אח שנפל.

כל כך עצוב לאבד אח, אמרה

נתנה לי חיבוק

וחייכה חיוך של עידוד.

ופעם סיפרה על נכדה הצנחן

אמרה כי דואגת היא לו,

אבל את יודעת, אמרה,

זה ככה עם סבתות

תמיד דואגות –

וצחקה.

החורף פינה מקומו לאביב

ד' באייר הגיע, יום הזיכרון

וגם בבית האבות הזכירו את הנופלים.

עמדתי לצד אמי

וגם היא הייתה שם, היא נגעה בכתפי,

אני שׂמחה שאת מקריאה את שירך,

אמרה.

אחר כך הייתה צפירה

והדליקו נרות זיכרון – כל אחד ונרו

ראיתי אותה קמה

ניגשת אל שורת הנרות ומדליקה.

פגשתי אותה במסדרון,

מטופחת, שערה צבוע בגדיה ללא רבב

ובצוארון חולצתה הצחורה סיכת יזכור נעוצה.

סלחי לי, אמרה, שאיני לוחצת את ידך

להודות על על השיר שהקראת

אבל את רואה, תפוסות ידי.

הבטתי בשני נרות הזכרון שהחזיקה –

אחד בכל יד.

את שני בניה איבדה במלחמה –

מאיפה היו לה תעצומות הנפש

לעודד אותי על אובדנו של אח...