מגן-דוד לבמת הדיון שהעלתה אילנה בר שלום

מגן-דוד

קודקודו בשמים קודקודו השני בארץ

קדושה וחולין בו מתמזגים

רציתי לקעקע אותו על זרועי

רק כאב החריטה הניע אותי

רציתי לצבוע אותו בצהוב

לשאת אותו בגאון

ללא פחד

רציתי להפגין קבל עם

זה שלי - זו גאוותי.

הוא שלי כבר אלפי שנים

הוא חותם יהודי

הוא מגן-דוד

נשאו אותו גיבוריו של מלך כשיצאו לקרב

נשאו אותו על זרוע

חיילי בריגדה גאים

בתא עולי הגרדום

חרטו אותו על קיר הנידונים.

בטלאי צהוב על בגד

נשאו אותו יהודים לאורך השנים

בארצות האיסלם - להפריד אותם מאחרים

והיו מנודים.

בין "בני אדם נאורים"

יהודים - טלאי צהוב על זרועם

במרכזו של מגן-דוד מילת גנאי רקומה - יוּדֶה

בשם הנאורות הם הוכו הושפלו והיו ירויים

וכשהלכו למשׂרפות הניחו אותו בצד

שלא יעלה באש ולא יכלה...

טלאי צהוב עם מגן-דוד

הפריד אותם מיתר בני האדם

והעולם שתק

על בתים רוסס מגן-דוד

כאן גרים יהודים

מותר להחרים מותר להכות

מותר להרוג - הרשות נתונה.

מתוך בור ההריגה הוצאתי אותו

ניקיתי מצבעי הצהוב ומאודם הדם

והוא שב לשכון בין פסיו של הדגל הנישא

הכחול שב לנצנץ בו,

על זרועי לא קעקעתיו

אבל נשאתי אותו שם בגאון

בין קברי אחים וגאיות הריגה.

ואני מרימה עיני למעלה

כשאל ראש התורן הוא מורם

ומתריס

אני עדיין כאן

וכאן אשאר

בין שני פסים של תכלת

כמו שמיים וכמו ים,

ומעיני יורדת דמעה של אהבה

ושל גאווה.

על זרועי לא קעקעתי אותו

אבל בלבי הוא לעד.