מְסִילּוֹת / נסים  פרנקו

בִּמְסִילּוֹת חַיָּיו הַמְּפֻתָּלוֹת

חָסְרוּ מִסְפָּר אַדְנֵי-עֵץ

בַּתַּחֲנוֹת  הָרָאשִׁיּוֹת לֹא יָרַד

רַק בְּתַחֲנוֹת בֵּינַיִם

חִפֵּשׂ אֶת עֲתִידוֹ –

צְנוּעִים הָיוּ הֲלִיכוֹתָיו

גַּם הַחַיִּים נָהֲגוּ בּוֹ בְּצִנְעָה

הַחִיּוּךְ הַקָּבוּעַ עַל פָּנָיו

מָשַׁךְ אֵלָיו גּוֹרְמֵי שְׂרָרָה

אֲהָבוֹת זוֹלוֹת דָּבְקוּ בְּנָקֵל

אַךְ לִבּוֹ לֹא הָיָה שָׁלֵם

מַשְׂאַת נַפְשׁוֹ עוֹד טֶרֶם נִרְאֲתָה

אִם כִּי הָיָה לָהּ מָקוֹם שָׁמוּר…

בְּתַחֲנָה אַחַת לִפְנֵי הַסּוֹף

יָרַד לִרְווֹת אֶת צִימְאוֹנוֹ

וְזֹאת, שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶת הַקַּנְקַן

גָּרְמָה לַמַּחֲנָק בִּגְרוֹנוֹ.

עֵינַייִם חַמּוֹת שֶׁיָּרוּ בְּרָקִים

הִבְקִיעוּ דַּרְכָּם אֶל לִבּוֹ

וּבְזֹאת רָאָה תַּחֲנָה סוֹפִית

אַהֲבָה קָבְעָה מוֹשָׁבוֹ…

שְׂעָרוֹ הִלְבִּין עֵת בָּהּ פָּגַשׁ

וְנָסוּ גַּם נְעוּרֶיהָ

אֶת הַדְּבַשׁ שֶׁרָדוּ , לָגְמוּ יַחְדָּו

וְשָׁבוּ אַדְנֵי הָעֵץ לִמְקוֹמָם.