שירים

קראו לו שמואל

שמואל הסנדלר היה בא עם עגלתו
 ממקום לא ידוע בעיר,
ועמו מכונת שיוף-
ומקומות אחרים,
עליהם אף פעם לא סיפר.

והיו לו זיפי זקן,
 ואני הילד
חשבתי לעצמי :
שבעצם-
למה שיתגלח?
כי חוץ מהכביש והנעליים,
 הוא לא
מדבר עם אף אחד.

ובצהרי היום,
לאחר עוד שעות של המתנה
לסוליה קרועה, 
היתה אשתו מגיעה-
עם צלחת מרק.

ואז יום אחד,
כשנקרעה לי הנעל 
במשחק כדורגל,
התבוננתי בו-
באיש העצוב והשקט, 
ובתמימות של ילד בן עשר
העזתי לשאל: 
מרק מספיק לך- שמואל?

והוא הרים את ידו מעם  
משטח הברזל המזיע
 בצהרי היום,
ואמר לי כזאת:
שם, ילד.
 שם לא שאלו כאלה שאלות.

ואת הסיפור שכתבתי,
אני יודע-
אפשר למחזר.
אך את שנותר בלבי:
לעולם לזכור.
 לעולם לא לשכוח-
ולא אוסיף יותר.

תגובות