שירים

אתמול, כאשר עמדתי מולך ואת שתקת, הבחנתי מייד שזו הייתה שתיקה של כאב.

את ניסית להסוות הכל בחיוך שעיטר את פנייך, אך זה היה חיוך מזויף, חיוך לא אמיתי, כאילו גזרת אותו מתוך ז'ורנאל של עיתון והדבקת על פנייך.

היית בטוחה שתוכלי להסתיר ממני את הכאב שלך, לעטות עליו מסכה, לכסות אותו בשלל ניירות צבעוניים, אך עינייך סיפרו לי הכל. הבטתי לתוכן וראיתי את שאריות הלחלוחיות מהלילה, כשכיסית את עצמך בשמיכה וישנת חבוקה, את והכאב שלך.

הבטתי בפנייך שניסו לשדר "עסקים כרגיל", אך בפועל, בקע מתוכן דמות של צייר בחסד עליון, הוא התיישב מולי וצייר לי את הכאב שלך: כאב גדול מאוד, בעל נוכחות, בן יותר משנתיים לפחות. הוא סיים לצייר ונעלם בחלל החדר, כנראה הוא שב אל פנייך במיומנות ברמה גבוהה מאוד ובחמקמקות יוצאת דופן, כי לא הבחנתי בכלום.

הבטתי בציור וראיתי את הכאב שלך, כשלפתע הוא פרץ החוצה, מתוך הציור, כאילו הכה בו מטה קסמים ונפח בו רוח חיים.

הוא ניצב מולי, רועד, מפוחד, עייף, תשוש, ידיו היו כבולים באזיקי לבך, רגליו היו כבולים בשלשלאות נשמתך. הוא הביט בי בעיניים דומעות אשר ביקשו ממני דבר אחד: להשתחרר ממך, לפשוט מעליו את בגדי האסיר אשר תפרת לו במו ידייך, לפרוש כנפיים ולעוף.

איני יודעת כיצד להסביר לך, אבל כשראיתי את הכאב שלך מול עיניי, הרגשתי שהוא בעצם גם הכאב שלי, כאילו במובן מסוים הוא שייך גם לי, כאילו בצרור מפתחותיו ישנו מפתח נוסף של חדר בחדרי לבי.

הוא ניסה לדבר איתי, לשפוך את לבו בפניי, לשתף אותי בכאבו וברצונו לחזור לשפיות ולמימדים רציונאליים, אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית, כי את עמדת מאחוריו ולא נתת בידיו שום אפשרות לחמוק מעינייך הבוחנות ומאוזנייך המצוטטות.

בלית ברירה, הוא פשוט הושיט לעברי את שתי ידיו, כמו ילד קטן המושיט ידיו לעבר אמו, ומלמל בשקט מבלי שתשמעי: "לפחות תחבקי אותי, בבקשה!".

הרמתי את הכאב שלך בשתי ידיי, הצמדתי אותו אל לבי, עצמתי את עיניי וחיבקתי אותו בעוצמה. הוא הניח את ראשו על כתפי, כמי שמסרב להתנתק מחום גופי. הבטתי בפנייך באותו רגע, ומשום מה הן שידרו לי אנחת רווחה, מין תחושת הקלה.

ניתקתי את הכאב שלך מגופי, למרות שידו אחזה בחוזקה בחולצתי, ופיו מלמל: "אל תעזבי אותי, אל תתני לי לשוב אל בית סוהר לבה!", אך לא הייתה בידיי שום אפשרות לעשות כן. הורדתי אותו מעלי, ולא עברו מספר שניות, והוא חזר אל משכן הקבע שלו, בתוך לבך.

אתמול, כאשר עמדתי מולך ואת שתקת, הבחנתי מייד שזו הייתה שתיקה של כאב, אשר מתוכו בקעה זעקה, זו הייתה הזעקה של הכאב שלך...