שיר לגניזה

אני נאכל על ידי המחשבות שממשיכות ומלטפות לי את השעות והימים .אני מרגיש חולה ,עיניי איבדו מניצוצן, אני מרגיש לכוד בתוך חדר שחור, עם קירות דקים כרקיקים מתוקים, בחבטות קלות ביותר הקירות יפלו ויתרסקו לרסיסים קטנים, פירורים מעובשים, שייכנסו לי בין חריצי הזיכרון. אספיק לשכוח אותם תוך דקה, אבל הליכלוך, או הליכלוך, הוא יישאר שם לנצח. ידי כבולות בתוך החדר, ידי קשורות כי חטאו הן חטא נורא. חטאו באחיזתן. התבלבלו בתום לב, אך עדיין פשעו, פשעו בבחירתן באחיזה, בזווית החפינה. בשתי ידיי אחזתי בנפשי, בסודותיי, כמיהותיי, תמונותיי, והגשתי אותם לך. אנדרנלין זרם באותה העת, וכעת רק רעידות חורקות. ריצודים, ריצודים, ריפלקסים אחרונים. הכל נשבר, נסדק או מתפורר בין זרועותיי המחוספסות. הן מקולקלות. הצל שלי, והשחור שבעניים, מתבוססים בחדר החושך, מתפתל מחוסר אונים, מחוסר אור, מטעויות החיים.