סיור בשמיים

יד ביד עם אלוהים.

לילה אחד,זרוע כוכבים, עת נדדה שנתי, החלטתי לדבר אל ועם האלוהים,

רציתי לשאול אותו כמה שאלות.

פתחתי חלון הבטתי לשמים והיה נדמה לי שאני רואה אותו  מציץ מבין הכוכבים,

אז  דיברתי אליו, ביקשתי ממנו להקשיב לי.

"אני לא מבקשת  ממך כלום",אמרתי לו ,"רק תקשיב לי", רק  תהיה נוכח  בשבילי,

 גם אם אתה שם למעלה ואני למטה,  תקשיב ותבין לרחשי ליבי..אמרתי  לו ושתקתי, חיכיתי לתשובה,

פתאום נשמע רחש קל מלמעלה,  מבין הכוכבים, הקשבתי טוב ושמעתי אותו מדבר אלי,

תחילה בלחש, אימצתי את אוזני ואת ליבי כדי שהמילים הנאמרות יכנסו ישר לשם,

ואז ראיתי זוג ידיים  ארוכות ושקופות, בקושי רואים אותם, אך הן היו  מושטות לעברי  וקול קורא לי-בואי,בואי, "לאן?" שאלתי,"למעלה", ענה לי הקול, "איך אבוא ואיך אעלה ואתה  גבוה כל כך?"

אולי  יש סולם? אולי מדרגות סמויות מעין? חשבתי לעצמי והבטתי סביב ,

אל תפחדי ,נשמע שוב הקול, תתחילי ללכת לאט ,אני אחזיק אותך..

התחלתי ללכת, אני כבר באויר..אבל רגע, אמרתי, אני לא רוצה עדיין ללכת לגמרי,לתמיד,,

יש לי עוד מה לעשות על פני האדמה ואולי משפחתי  זקוקה לי עדיין..

"אל תדאגי אחזיר אותך שלווה ורגועה יותר, בואי אלי",  התחלתי לצעוד בהיסוס ,כמו תינוק שעושה את צעדיו הראשונים, יצאתי מן החלון הפתוח ואני הולכת באויר,לא יאומן, נס, אני לא נופלת, אני מתקדמת לאט והנה  הידיים השקופות מושטות לעברי  ותופסות אותי בעדינות וברוך..אני הולכת יד ביד עם אלוהים..וואי איזה כייף איזה קסם..

רציתי לשאול אותו את השאלות שלי ,אבל  לא יכולתי לדבר מרוב התרגשות ,וחוץ מזה כשניסיתי  לפתוח את הפה האויר  הקר ייבש לי אותו, אז שתקתי כמו דג..

התחיל להיות לי קר, הוא הרגיש בצמרמורת  שאוחזת בי ומיד עוטף אותי במשהו רך כמו מעיל פרווה,

אולי זה שמיכת ענן? נעשה לי חמים ונעים, אני מסתכלת  סביבי, המון עננים יפים, גדולים וקטנים,

חלקם כסופים  כמו הירח ואחרים  לבנים כמו נוצות, הכל כל כך יפה בשמיים .

אני ממשיכה בסיור כשידיו אוחזות בידי  והנה אני רואה דמויות מרחפות, אלה  בטח מלאכים ואולי ילדי מלאכים ,כי הם כאלה קטנים.

ואז פתאום נגלה לפני מבנה דמוי ארמון, מדהים ביופיו ,כולו לבן כמו חבילת צמר גפן ענקית,

פה אני  מרגישה שנעזבתי, אני הולכת כמו על צמר גפן בארמון, כאילו מרחפת ,  נכנסת לאולם גדול, במרכזו כעין  כסא מלכות עשוי מנוצות לבנות כשלג ועליו יושבת דמות ערטילאית, ללא פנים וללא גוף, דמות עטופה כולה לבן. אני מתקרבת בחרדת קודש, מהוססת נעמדת, ואז אני שומעת קול  ערב ורך,:

 בואי תתקרבי,ילדתי,  אל תפחדי, רצית לשאול אותי משהו,נכון? שאלי בתי ,אני מקשיב, אל תחששי אמרי את  אשר על ליבך ובליבך.

וליבי מתחיל לדבר,הוא מקשיב ומבין, אני מדברת ושואלת, מניעה רק את השפתיים, ללא קול,

  הקול נעלם לי לגמרי, אבל הוא מקשיב ומבין את כל הנאמר ע"י הלב ומתוך הלב.

אני מסיימת  ללא  אויר, לא יכולה לנשום ממאמץ או מהתרגשות..

אף פעם, אף אחד לא הקשיב לי ככה בריכוז כזה, אף פעם ואף אחד לא הבין את אשר בליבי ,

את אשר אני לא יכולה להגות בקול.

תתקרבי,הוא אמר לי  אחרי שהקשיב והבין, התקרבתי,עוד ,עוד, אל תיראי..התקרבתי עוד ואז הרגשתי,

הרגשתי חום מתפשט באברי  גופי ומחמם את כל ישותי.

הרגשתי  במעמקי ליבי את ברכתו של האל, נרגעתי,ידעתי שעכשיו  יהיה בסדר,

ואז הישות נעלמה ואני הייתי  רדומה ומנומנמת מאד..

לא יודעת כמה זמן הייתי כך, אבל כשהתעוררתי הייתי במיטה שלי והרגשתי ששלוה עוטפת אותי.

נרדמתי עם חיוך  בידיעה שמעכשיו יהיה לי טוב, כי ברכתו של האל תלווה אותי.