השירה החברתית

הוא דוקא שלי:

הפרויקט/מוטי ריקלין

---------------------

אני באמת מקווה
שלא יגיעו ימים
בהם יריבו חברי
על כל נתח עבודה טובה


זה שעובד בקיוביק לידה
ומיפחד, לא עוזב בערב את העבודה
אומר ימים רעים, ימים רעים
היא ברת מזל
תמיד תוכל לעבוד כזונה


ראש הפרוייקט המטורף
שבוהה ברגליה המלאכיות
וכאילו צועק ראש פרוייקט ראש פרוייקט
היא ברת מזל
תמיד תוכל לעבוד כזונה


בשורות טובות בשורות טובות
אורות המחשבים המרצדים
כאילו מברכים בשורות טובות
שממרום נותני-חסות
יורדות כמטר
השכן בקיוביק אומר
ימים רעים ימים רעים
היא ברת מזל בת מזל

אדומה

--------

אולי, ההישג , של השירה החברתית בישראל, הוא ספר השירים (אסופת שירים בעצם) "אדומה", משנת אלפיים ושבע. משוררים רבים, ברובם משוררים  ידועים יחסית תרמו שיר או שניים לאסופה. הספר הוא נקודת ציון מרכזית בשירה החברתית הישראלית. אבל במבט לאחור, מדובר בספר חלש מאוד. העורכת והמשוררת

יערה שחורי היא מהעורכים של ספר זה, וכנראה,  הרוח החיה מאחורי ספר זה. בואו נתחיל להבין, על ידי הסתכלות בשיר, אחד הבולטים שלה:

אוטוביוגרפיה/יערה שחורי

והיער היה שחור כמו עוגה
והיער היה נקבי
וגרו בו כל האני הקטני
על קצות אצבעות התגודָדוּ

ומתוך המתוק אנפה לבנה
לתוכו-לתוכו-לתוכו- התערבה
לתוכו- והיער היה שחור כעוגה

והנפש פסעה בו הלוך ופסוע
והאני בה דבקו בה
ודבקו הסלעים בצדף
צדף-סלע עמוק
וטבוע, והיער היה שחור כעוגה

וקטני האני פעו אל תוכם
ורצו את הכל לבלוע
והיער היה שחור כעוגה

והאני באני לא נגעה
הזכוכית נשברה לשבר את עצמה
והים נעשה מעצמו נעשה
וטבע בתוכו של היער

ובריכה לא הייתה בו נרדמת
ומשהו נע בה ומשהו זע
ואני לא אני זה ענה וענה
והלך וחזר ואנה ואנה
ונגע מעצמו בפריחה הפוכה
והיער היה שחור כמו עוגה

וואי איזה שיר נפלא, וההקראה של המשוררת יערה לשיר, ביוטיוב, היא אחד המדהימות. רגע, אבל זה לא שיר חברתי, בואו ונסתכל על שיר חברתי של יערה, היחיד שלה מתוך אדומה:

כסף / יערה שחורי

---------------------

לָאַחֲרוֹנָה אֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת רַק עַל כֶּסֶף

הַצֶּ'קִים פְּרוּסִים בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה כְּמוֹ לֶחֶם עַל שֻׁלְחָן

לַכֶּסֶף אֵין רֵיחַ בַּמּוּבָן הַמְקֻבָּל

הוּא לֹא מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ מְרִיחוֹת כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד

נִדְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ בִּבְחִינָה חֲשׁוּבָה

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מַנִּיחוֹת צֶ'קִים לֹא קַיָּמִים עַל הַשֻּׁלְחָן

כְּמוֹ לִבְדֹּק מִקָּרוֹב אֶת יְפִי הַפּוֹלִיטוּרָה

אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא נִמְרְחָה פּוֹלִיטוּרָה עַל הַשֻּׁלְחָן הַנָּמוּךְ, עִם

רַגְלֵי הַחַיָּה הַמּוּזָרוֹת

הַשָּׂפָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת בָּהּ מֻרְכֶּבֶת מִצְּעָקוֹת וּשְׁקָלִים

אוּלַי נְשַׂחֵק בְּמָה הָיִית קוֹנָה אִלּוּ

כַּמָּה אַרְמוֹנוֹת הָיִינוּ בּוֹנוֹת, וְאַף לֹא מִפְעָל אֶחָד

השיר חלש בהרבה מהשיר הקודם..  השיר הוא מה שהמשורר עזרא פאונד, קרא לו, שיר בעצימות נמוכה. השיר די משעמם וגם אפתי. קשה להאמין מהשיר, שהנושא החברתי אפילו במובן הרחב ביותר והגם אישי, נוגע באמת לליבה של יערה. ועולה הניחוש, שמדובר למעשה מבחינתה במהלך טקטי בעל אופי אקדמי. נקודה זו תהיה ברורה יותר ויותר ככל שנסתכל על עוד שירים חברתיים.

עוד משוררת בולטת היא המשוררת נעמה גרשי. נעמה פרסמה שיר באדומה:

עזריאלי בסתיו \ נעמה גרשי

----------------------------------------

עזריאלי בסתיו, רוחות מפויחות חולפות על פני

ועל פני שאר עובדות הקניון, עייפות ורפויות,

מחכות לאוטובוס האחרון שמגיע לבת ים.

בדרך מהקניון נשמטים מעלי נצנוצי הניאון,

כפות הרגליים מתנפחות מול חשיפת השיניים של דוגמניות התחנה,

מאבק סמוי על הספסל מתנהל בין עובדות הסופר לעובדות הקבלן.

הזמן מתפרק לזמן אוטובוס, מהיר או נצחי

והשפה לאותיות קיריליות, לעיצורים מודגשים, ליהיה בסדר

היום הוא יגיע, לא כמו אתמול, ייפתח אלינו באורותיו,

ידידותי, מחויך,

ישמור לנו מקום מיוחד על הספסל האחורי,

בו נוכל סוף סוף לשלוף את הקלמנטינה שהמתינה בתחתית התיק יום שלם,

לכסות בכתום את האצבעות העייפות ולהתענג על ריחה.

וואי איזה שיר מקסים, של המשוררת נעמה גרשי. אבל השיר הוא רק טיפה חברתי,  ובעיקר שיר חוויתי  יפה. לנעמה יש שירים חברתיים,  יותר מובהקים. הנה שיר נוסף שלה  לא מתוך אדומה, אלא מתוך הספר, "רציתי לספר לך על השועלים".

רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ עַל הַשּׁוּעָלִים / נעמה גרשי

-------------------------------------

רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ עַל הַשּׁוּעָלִים.

עַל כַּמָּה מֵהֶם

אֵלּוּ הַמִּתְגּוֹרְרִים בַּחוֹלוֹת

הַמִּצְטַמְּקִים

בֵּין רִאשׁוֹן לְאַשְׁדּוֹד

הַמּוֹפִיעִים רַק בִּפְנֵי מִי

שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִרְאוֹתָם

אוֹ יוֹרֵד בִּשְׁעוֹת לַיְלָה מִן הַדֶּרֶךְ

הָרָאשִׁית

מַבִּיט עֲמֻקּוֹת

אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הַסְּבוּכָה

בֵּין עַנְפֵי הַקִּיקָיוֹן וְהַשִּׁיטָה הַמַּכְחִילָה.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ עַל הַשּׁוּעָלִים.

עַל אֵלּוּ הַמַּמְתִּינִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ

שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת כְּרוּיֵי אָזְנַיִם

לַשֶּׁקֶט הַמֵּגִיחַ בַּמִּרְוָחִים הַקְּצָרִים בֵּין הַמְּכוֹנִיּוֹת הַחוֹלְפוֹת

וְאָז פּוֹרְצִים בִּשְׁעָטָה מִזְרָחָה אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי

אֶל קוֹלוֹת הַשּׁוּעָלִים שֶׁשָּׁמְעוּ אוּלַי בַּחֲלוֹמָם

מְבַקְּשִׁים מֵהֶם לְהִזְדָּרֵז וְלָבוֹא.

גּוּפָם הַגָּמִישׁ חוֹצֶה בִּמְהִירוּת פַּסִּים צְהֻבִּים אֲרֻכִּים

וּפַסִּים לְבָנִים קְצָרִים

שׁוֹלֵחַ קָדִימָה זְרוֹעוֹת חוּמוֹת בְּהִירוֹת

נִמְתָּח כָּל כֻּלּוֹ אֶל הַצַּד הָאַחֵר.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ עַל הַשּׁוּעָלִים.

עַל אֵלּוּ אוֹתָם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת

כְּבָר כַּמָּה בְּקָרִים עַל הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר

בֵּין רִאשׁוֹן לְאַשְׁדּוֹד

אֵלּוּ שֶׁהִזְדָּרְזוּ מִדַּי לָצֵאת וְלָבוֹא

שֶׁהִשְׁתּוֹקְקוּ לָצֵאת מִזְרָחָה

ולֹא שָׂמוּ לֵב, לֹא רָאוּ

אֶת גֶדֶר הַבֵּטוֹן הַנִבְנֵית בֵּין שְׁנֵי הַנְּתִיבִים

וְכָעֵת מְקַדְּמִים אֶת פָּנַי

שְׂרוּעִים עַל צִדָּם,

מַבִּיטִים בִּי בְּמַבָּט תּוֹהֶה, מֻפְתָּע,

מַשָּׂאִית חוֹלֶפֶת מְבַדֶּרֶת אֶת שַׂעֲרוֹתֵיהֶם

יש משהו מרגיז בשיר הזה, בבחירת הסמל המוזר, שועלים. כל השיר הסמלי הזה ,הוא מוזר ומאולץ. ייתכן שזו כוונתה של נעמה לעורר תחושה מסוימת. אולם מבחנו של שיר איננו האם הוא מעורר את התחושה שהמשורר התכוון לעורר, אלא האם הקורא מעונין  לקרוא אותו , ולמה שהקורא ירצה לקרוא שיר מרגיז.

המשורר הבולט ב 30 השנה האחרונות בישראל, הוא ללא ספק המשורר רוני סומק. משורר קאנוני שנראה שהוא היחיד בזמננו שבעצם עומד במבחן האש של המשורר, מבחן הקורא. רוני סומק בודאי לא נופל משאר המשוררים הקאנונים, ביאליק, רחל, אלתרמן, עמיחי, וולך, ושאר המשוררים הקאנונים.

איך יוזף בויס מסביר תמונה לארנבת מתה/רוני סומק

-----------------------------------------------------

הוא פותח קופסת גפרורים

ושולף פלומת שער שגלחה מצוארה

לשונה המתה מלקקת את הדבש

הנוטף על שפתיו,

ובקברי עיניה נדלקים פנסי הקסם

שעה שהוא לוחש לה שבגלגול הבא

תפאר הפלומה את משלש הערוה של

מריה הבתולה

שירו היפה ביותר של רוני סומק, ואחד הנפלאים בשירה העברית לתולדותיה. השיר לקוח מהספר "המתופף של המהפכה" , הספר פלוס הספר  "בלאדי מרי" מהווים בודאי שניים מספרים היפים המרהיבים והראוים ביותר בשירה העברית. בואו נסתכל על שיר חברתי שלו, אולי הידוע ביותר, (לא מתוך אדומה)

רוני סומק/קו העוני

------------------------

כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני.
הנה הלחם שבציבעי איפור זולים נהיה שחור
והזיתים בצלחת קטנה על מפת השולחן.
באוויר, עפו יונים במטס הצדעה
לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה,
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית.
הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,
בשכונה שאמרו עליה מעברה.
הקו היחיד שראיתי היה קו האופק
ומתחתיו הכל נראה עוני

השיר מקרין עגמומיות, וזה נחמד. אבל משהו בסגנון המטאפורי הדחוס של רוני סומק לא מתחבר טוב לנושא השיר, ולנושא החברתי. השיר הוא שיר בעצימות בינונית. השיר זכה לענין רב והתיחסות רבה לאורך השנים. אבל הסיבה לכך, היתה ראשוניותו של השיר בנושא החברתי, שנכתב על ידי משורר קאנוני בולט. שוב שמנו לב למגמה שמשוררים בולטים וראויים, משום מה לא מיצרים שירה חברתית ראויה.

נסתכל על שיר נוסף ואחרון מתוך אדומה

בדרך לעבודה/ גלעד מאירי

------------------------------

חפושית

הפוכה

מגורדת

מבפנים

גם

בפינות

ונמלים

עוברות

דרכה

בדרך

לעבודה

בטור

דק

בחליפות

שחורות

שיר חברתי מאוד יפה, אבל אין בו מספיק נשכנות, אין מספיק עוצמה דרמטית. לסיכום לגבי אדומה ושירים חברתיים שנכתבו על ידי משוררי אדומה במסגרות שונות. ניתן לאמר שבספר עצמו יש שני שירים יפים. שזה לא באמת המטרה בשירה חברתית, ועוד מסה עצומה של שירים שלא הבאתי פה שרמתה נמוכה בהרבה מ שני השירים היפים, כמו למשל שירה החלש של העורכת יערה שחורי. עוד מגמה שהבחנו בה, היא שמשוררים ראויים  וטובים כותבים באופן עקבי שירה חברתית גרועה מאוד.

אמנם לאדומה היו השגים, למשל מכירות לא רעות בכלל. אולם בהתחשב בכמות האנשים שהשתתפו במפעל, ובשווק האגרסיבי, אין ההישג כה מרשים. למעשה הציבור הרחב לא שמע על "אדומה", ואם שמע, בטח לא זוכר.

אחרי אדומה

-----------------

לאחר אדומה, נכתבה שירה חברתית רבה, שאחד הדברים הבולטים בה זו ההתמוגגות. ההתמוגגות מההצלחה לכאורה של אדומה. למשל כותרת ספר ההמשך," מלכה עירומה, שירת מחאה חברתית נשית".

אנתולוגיה שנערכה על ידי דורית וייסמן.

אתר אינטרנט בולט לשירה חברתית, שמו שירה חברתית. מענין להסתכל בביטאון השירה המקוון  של האתר, בו מפרסמת, גם למשל דורית וייסמן עצמה, ועוד משוררים די ידועים. השירים בבטאון חלשים.

רגע, אבל יש לשירה החברתית השג, ישנה שורה יפה

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים/מתי שמואלוף

-------------------------------------------------------

וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

הכותרת  של השיר מהווה שורה יפה ובולטת בהחלט. אבל זה לא מספיק לא לשיר עצמו, ולא למפעל השירה החברתית

סיכום וניתוח

----------------

המפעל המפואר של השירה החברתית, בישראל, הניב פירות דלים. המוטיבציה למפעל  בעיקרה טקטית אקדמית, ולא באמת מהלב. דבר שקל  להבחין בו כשקוראים את השירים. בולטת העובדה שכשהשירים עוסקים בנושא רגיש או קשה, השיר תמיד נמנע מלנשוך. בנוסף, אין בשירים עצימות דרמטית, בכלל. .

לכאורה השירה החברתית, בישרה את המחאה החברתית. אבל זה לא נכון. אכן, משוררי המחאה החברתית, הם שהולידו את השירה החברתית, זה דוקא נכון. האם המשוררים היוו חלק משמעותי  מיוזמי המחאה החברתית? אולי, כנראה שכן. אבל, המחאה לא הושפעה ולא נבעה  מהשירים עצמם, בכלל. יותר מכך, תושבי עיירות הפיתוח לא שמעו עליה. מפגיני המחאה  לא קראו אותה, והמרכז והשמאל המתון לא רוצים לקרוא אותה!