הדובי שלי.

     הדובי שלי. מאת זיגי בר-אור

לא תאמינו לנס שקרה לי היום,
לא יכולתי לתאר אפילו בחלום
שהוא הגיע איתי יחד עד הלום,
לא אכל ושתה, 50 שנה היה בצום.

דובי שלי קטן וחמוד בצבע אפור
רק עם כתם קטן על האף בשחור,
אוזניים כאלה זקופות וזנב מאחור
עיניים גדולות שעושות: פתח-סגור.

דובי שלי שכב בתרמיל מצ'וקמק
בבוידם שם למעלה, לגמרי לבד,
ודאי התהפך כל הזמן מצד לצד,
אבל לא השמיע אפילו קול אחד.

הדובי הזה שלי גדל איתי עוד מאז
שאני תינוק בן שנה ובלעדיי לא זז,
איתי באותה צלחת אכל ושתה
ובלילות רק איתי ישן במיטה.

עד גיל 6 לא נפרדנו אפילו לרגע
עד שלאמא נמאס וקראה לו: "פגע",
היא איימה שמחר תזרוק אותו לפח
ואותו איום מלווה אותי עד עכשיו.

רצה אלוהים וראיתי שדובי שלי חי
אני מעל חמישים וכעת הוא שב אלי,
חיבקתיו, נישקתיו ואז הבטחתי לו
שיותר לא יהיה בודד, אהיה איתו.

וכעת הוא יושב קרוב ליד מיטתי
על הכוננית ומסתכל ישר לכיווני
ובכל לילה, לפני היכנסי למיטה
אני מנשקו ומאחל לו: "ליל מנוחה".