רק כשאני עוצמת עיניים, אני מצליחה לראות אותך.
רק כשאני אוטמת אוזניים, אני מצליחה לשמוע אותך.
רק שאני מכווצת את חוטמי, אני מצליחה להריח את ריחך המתוק.
רק כשאני לא אוכלת כלום, אני מצליחה להרגיש את טעמה של הסוכרייה שאהבת.
רק כשאני קומצת את אגרופי חזק חזק, אני מצליחה להרגיש את מגעך החם.

גם אם ממש אתאמץ, לא אצליח למחוק את זה.
גם אם ממש אתאמץ, לא אצליח לשנות את זה.
גם אם ממש אתאמץ, לא אצליח להחזיר אותך...

אז ברקע של צחוקך המתגלגל, נשמע מטח הכבוד לכבודך,
היריות חותכות את האוויר ומשתקות את לבבותיהם של אהובייך.

אז ברקע של יבבה דואבת, נשמע ההספד, איזה בן אדם מדהים היית.
וכולם מנסים להחזיק את עצמם, לייצב נשימה, לא להתפרק ככה אל מול העולם.

אז ברקע שיצרתי לעצמי, 
אני לא שומעת את מטח הכבוד, 
אני לא שומעת את כולם אומרים שהכל אבוד.
אני לא רואה את להבת נר הזיכרון,
אני לא שומעת את ההספד האחרון.
אני לא שומעת את הבכי שלא נפסק,
אני לא מתמודדת עם הכאב המודחק.
נאחזת בעבר, משותקת, פצועה,
והעבר שוב תוקף זיכרון בדמעה.

אז עכשיו ארשה לעצמי לומר...
כמה שאני מתגעגעת, 
כמה שאין יום שחמשת חושיי לא נזכרים בך.
כמה שהגיע הזמן להשלים עם העובדה, בייחוד ביום הזה,
וליום אחד בודד, ארשה לעצמי להסיר את המסכה, לשבור את החומה,
ולהזיל דמעה בשתיקה.

ביום הזה גם אחייך עבורך.
אדליק נר נשמה, אניח זר פרחים חדש,
אנפח בלון אדום ליום הולדתך,
אשאיר לך את המקום שלך, שלעולם לא יילקח, שייך לך,
וחלק ממנו אף לקחת איתך.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים לעד,
תנוחי על משכבך בשלום, ותשמרי עליי מלמעלה.

שלך תמיד,
אני, שלא מוכנה להמשיך הלאה בלעדייך.
אבל חייבת.

אני, שבודדה קצת.

אני,
שאוהבת אותך.